לפתע שמעתי קריאה,
חייל שראה ראשון את הכותל המערבי,
השמיע צעקה: "
אני רואה את הכותל המערבי".
כולנו פרצנו אחריו דרך שער קטן,
ומששנו את האבנים באהבה גדולה שנדלקה פתאום בכל לב.
חיילים נצמדו אל הכותל והחלו למרר בבכי.
אינני זוכר, במשך שלושת ימי הקרב על ירושלים העתיקה, חיילים בוכים,
למרות העובדה שראו את טובי רעיהם נפגעים.
ואילו עתה כרעו ליד הכותל ומררו בבכי כילדים קטנים.
חיילים שפניהם מכוסים זיפי זקן ועיניהם אדומות מעייפות של קרב,
התחבקו והתנשקו כשהם צועקים: "ירושלים שלנו"
יום ירושלים ליסודי, אמי"ת