בית ספר מקומי או בית ספר מרוחק/הרב אלישע אבינר
לאור ספרות חז"ל [2]

הרב אלישע אבינרElisha_Aviner.jpg
ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים,

רב קהילה במצפה נבו  ומנהל החינוכי של "לב אבות"[1]


ריבוי מוסדות החינוך פותח בפני ההורים אפשרויות רבות בבחירת בית ספר לילדיהם. אחת הדילמות הקשות היא האם להעדיף בית ספר מקומי ​(שכונתי, יישובי, או עירוני), או בית ספר מרוחק שהקו החינוכי שלו תואם את הקו החינוכי שבבית או שיש לו "קבלות" בדוקות על הצלחה חינוכית
במסגרת השיקולים הצריכים להנחות את ההורים עולות מספר שאלות עקרוניות:

א: אם ברור להורים שבית הספר המרוחק מעניק חינוך מעולה יותר, האם נכון להתעלם מקשיי הנסיעה של הילד ומסכנות הדרכים ולשלוח אותו לבית הספר המרוחק?

ב: האם יש להורים מחוּיבוּת כלשהי כלפי בית ספר המקומי וכלפי הקהילה שהם משתייכים אליה, ומשום כך הם חייבים לשלוח את בנם לבית הספר המקומי, או שמא טובתו החינוכית של הילד קודמת?

ג: האם השיקול היחיד המחייב את ההורים הוא טובת ילדם או גם טובת כלל הציבור? 


תקנת יהושע בן גמלא

חז" ל דנו במקצת מן השאלות הנ"ל ביחס לתקנת יהושע בן גמלא. לפני תקנת יהושע בן גמלא, היו מוסדות חינוך מעטים. מי שביקש ללמד את בנו תורה נדרש לשלוח אותו למרחקים. רק יחידים עמדו במשימה זו, ומרבית הילדים לא זכו לחינוך תורני מעולה. עד שבא יהושע בן גמלא וחולל מהפיכה חינוכית:
"בא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (בבא בתרא כא א).

בעקבות תקנה זו, בכל מקום נוסדו בתי ספר שנתנו מענה חינוכי לילדי האוכלוסייה המקומית. הגמרא כותבת שתקנה זו השפיעה גם על הולכת ילדים לבתי ספר מרוחקים:

"אמר רבא: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, לא ממטינן ינוקא ממתא למתא". פירוש: אין שולחים ילד המתגורר בעיר אחת ללמוד בעיר אחרת.

רבא מסייג את דבריו: אמנם אין שולחים ילד ללמוד בעיר אחרת, "אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן" ("בי כנישתא" הוא מבנה בית כנסת ששימש בימי חז"ל גם כבית ספר). כלומר: מעיר לעיר אין מוליכים ילדים, אבל מוליכים אותם לבית ספר בשכונה אחרת באותה עיר. "אי מפסק נהרא לא ממטינן, ואי איכא תיתורא ממטינן" - פירוש: אם נהר מפריד בין חלקי העיר, אין שולחים אותו לבית הספר מעבר לנהר, אלא אם כן יש גשר מעל הנהר.

רבא פוסק שלאחר תקנת יהושע בן גמלא אין שולחים ילד ללמוד בעיר אחרת. מהי כוונתו? האם כוונתו שמעתה אין כבר צורך לשלוח ילד לעיר אחרת, או שכוונתו שאסור לעשות כן?רבים מן הראשונים פירשו כפירוש הראשון: בעקבות תקנת יהושע בן גמלא, זכאים ההורים לדרוש מבני העיר (ממוסדות הקהילה) להקים בית ספר מקומי, ושוב לא נדרשים לשלוח את ילדיהם למרחקים. אין בני העיר יכולים לדחות את בקשת ההורים בטענה שקיים פתרון חינוכי בעיר הסמוכה, הם חייבים להציע פתרון מקומי גם כאשר עלותו גבוהה. אבל, אם קיים בית ספר בשכונה מרוחקת באותה העיר, אין בני העיר חייבים לממן בית ספר נוסף, גם כאשר ישנו מבנה המתאים לכך בקרבת מקום. הילד יצטרך ללמוד בבית ספר הקיים למרות שהוא מעט מרוחק (זוהי כוונת חז"ל ש"מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן").


סכנת דרכים

בביאור דברי רבא כותב רש"י שלא שולחים ילד ללמוד בעיר אחרת "שמא יוזק בדרכים שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, שנאמר 'פן יקראנו אסון', אלא יוכל לכוף בני אותו מתא (אותה העיר) להושיב מלמדי תינוקות". פירוש: החשש מסכנת הדרכים הוא עילה מוצדקת לדרוש מהציבור להקים בית ספר מקומי גם אם עלות אחזקתו היא גבוהה. לדברי רש"י, תקנת ר' יהושע בן גמלא, מעניקה להורים זכויות ואין בה כל רמז לאיסור לשלוח את ילדיהם ללמוד במקום מרוחק בגלל סכנת הדרכים.

שיטת הרמב"ם שונה. לשיטתו, הוראת רבא מתפרשת כאיסור ולא כהרחבת זכויות ההורים. אסור לשלוח את הבן ללמוד בבית ספר בעיר אחרת. וזו לשונו:

"מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים? כשהיו שניהם בעיר אחת ולא היה הנהר מפסיק ביניהם, אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדו אפילו באותה העיר אין מוליכין את הקטן" (הלכות תלמוד תורה פרק ב הלכה ו).

הרמב"ם לא נימק מדוע אסור להוליך את הבן לעיר אחרת, אבל רבים פירשו שגם לדעתו הנימוק הוא סכנת הדרכים. גם כאשר בית הספר המרוחק מעולה יותר מביה"ס המקומי, אין לשלוח אליו את הבן, כדי שלא לחשוף אותו לסכנת דרכים. למדנו שלפי הרמב"ם, לשם קבלת חינוך מעולה יותר אין לסכן את הילד.

הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ח"ד נב) מסתפק האם גם במציאות ימינו אסור להוליך ילד ללמוד בעיר אחרת. בעבר, ההליכה הייתה רגלית, ולעיתים צעד הילד שעות רבות בדרכים ונחשף לסכנות שונות ומשונות. אבל בימינו, מסיעים את הילד בהסעה מסודרת, והסכנה פחתה.

המפרשים שאלו מה הקשר בין תקנת ר' יהושע בן גמלא לבין האיסור להוליך ילד לעיר אחרת בגלל סכנת הדרכים, הרי החשש להסתכנות בדרכים היה קיים לפני התקנה ולא החמיר לאחריה! מדוע תלה רבא את האיסור בחידוש התקנה?! תירץ ה"לחם משנה" שהוראה זו אכן נהגה מאז ומעולם, אבל לא יישמו אותה מפני שלא היו בתי ספר מקומיים, והבנים נאלצו לנדוד לבתי ספר מרוחקים. לאחר התקנה, כאשר נפתחו בתי ספר מקומיים, יישמו את ההלכה ואסרו להעביר ילד מבית הספר המקומי לבית ספר רחוק בגלל סכנות הדרך.


לכפות על ההורים להשאיר את ילדיהם במקום!

לעומת זאת, הגר"י אריאלי ("עיניים למשפט" לב"ב) ביאר את דעת הרמב"ם, וכתב שהוראת רבא באה למנוע את דלדולו של ביה"ס המקומי. פירוש: לפני תקנת ר' יהושע בן גמלא, היה רשאי כל הורה להוציא את בניו מבית הספר המקומי ולשלוח אותם לבית ספר מרוחק שהצטיין ברמת לימודים גבוהה, למרות שצעד כזה דִלדל את בית הספר המקומי. על טענת בני המקום, שעזיבת ילד לטובת בית ספר אחר מטילה עליהם תוספת עלויות, יכלו הורי הילד להשיב: מה לכם להלין עלינו, גם אתם יכולים לנהוג כמונו ולשלוח את בנכם לבית הספר הרחוק. זה יוריד לכם את העלויות וגם תרוויחו רמת לימודים גבוהה!! תקנת ר' יהושע בן גמלא המחייבת לפתוח בית ספר בכל מקום, שינתה את המצב. מעתה, יכולים בני המקום לסרב לשלוח את ילדיהם למקום רחוק מפני סכנת הדרכים, ולכפות על ההורים להשאיר את ילדיהם במקום. לפי הסברו של הגר"י אריאלי, האחריות לקיומו ולשגשוגו של בית הספר המקומי אינה מוטלת על הציבור ופרנסיו בלבד אלא גם על כל הורי הילדים. לכן, כל ההורים חייבים לשלוח את ילדיהם לבית הספר המקומי על מנת להחזיקו.

חשוב להדגיש שההוראה הנ"ל מתייחסת להיבט הכלכלי בלבד. כלומר לחשש שדלדול בית הספר המקומי יטיל מעמסה גבוהה על ההורים שמבקשים פתרון חינוכי מקומי.

יש מגדולי ישראל שקבעו מסמרות לאיסור להוציא את הילדים ממוסדות החינוך הקהילתיים ולהעניק להם חינוך פרטי. לדוגמה: הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב (מחבר ספר "בני יששכר" ועוד), כתב קונטרס שלם על תקנות החינוך שהנהיג בקהילתו (מונקטש). בפתיחה הוא קובע שלאחר תקנת ר' יהושע בן גמלא, אסור להורים לממן מלמד פרטי עבור בנם והם חייבים לשלוח אותו למוסדות החינוך הקהילתיים, ולא די בכך שישתתפו בהוצאות החינוך של הקהילה. מדוע? מפני שהעשירים דאגו לחינוך פרטי עבור בניהם, ובמוסדות החינוך הקהילתיים נותרו רק בניהם של העניים, עד שהם התמוטטו מחוסר תקציבים. הרב צבי אלימלך שפירא מתאר את הניסיונות הרבים להקים מוסדות חינוך מיוחדים לבני העניים, שנכשלו כולם. הפתרון הוא יישום מלא של תקנת ר' יהושע בן גמלא ("תקנות תמכין דאורייתא").

מוסיף הרב מדינוב שתקנת ר' יהשע בן גמלא להקמת בתי ספר לא רק שינתה את מפת מערכת החינוך בישראל, אלא גם הפקיעה מצווה מן התורה. מן התורה חייב האב ללמד בעצמו את בנו. אבל מעתה, חייב האב לשלוח את בנו למוסד קהילתי. וכל זאת מדוע? במטרה להבטיח חינוך לכולם. עם זאת, יש שאמרו שגם לאחר התקנה, לא נעקרה המצווה. האחריות החינוכית ממשיכה להיות מוטלת על ההורים והם חייבים ללמד את בנם תורה, אלא שהם עושים זאת דרך מלמד או בית ספר, שממלאים את שליחותם החינוכית.

חובת ההורה לדאוג לחינוך הטוב ביותר לבנם.

בניגוד לכל האמור לעיל, סבורים הגר"מ פיינשטיין והגרח"ד הלוי שההורים חייבים לדאוג לחינוך הטוב ביותר לבנם ואינם צריכים להתחשב בפגיעה בבית הספר המקומי. הגר"מ פיינשטיין (אגרו"מ יו"ד ג עה) נשאל האם מותר לשלוח ילדים ללמוד מחוץ לעיר כאשר זה יפגע בבית ספר המקומי. הוא השיב שעד גיל שבע ילמדו הילדים במקום בגלל טורח הנסיעה, ובכך יקיימו את תקנת ר' יהושע בן גמלא. אבל, לאחר גיל שבע, כשהנזק החינוכי עלול להיות גדול, רשאים ההורים להוליכם לבית הספר הרחוק, "ואין להם לוותר תועלת בניהם" בשביל קיום בית הספר המקומי. כלומר, אחריות ההורים להתפתחות הרוחנית והחינוכית של בניהם גוברת על כל שיקול אחר, כולל שיקולים קהילתיים. בדרך זו הורה גם הגרח"ד הלוי ("עשה לך רב" ד, סי' נב).


לסיכום:
א. התחשבות בקשיי הנסיעה של הילד: אם יש בית ספר מקומי, אין לשלוח את הילד לבית ספר מחוץ לעיר. אפילו בתוך העיר עצמה, אין להוליך אותו לבית ספר מרוחק, אם הדרך כרוכה בסכנה. הגרח"ד הלוי מסתפק האם במציאות ימינו, שבה הילד אינו מכתת את רגליו בדרך לבית הספר, אלא מסיעים אותו בהסעה מסודרת, עדיין חששות אלו קיימים.

ב. נחלקו האם ההורים חייבים להתחשב בפגיעה בבית הספר המקומי או לא. הרב צבי אלימלך מדינוב פסק שתקנת ר' יהושע בן גמלא מטילה על ההורים אחריות לקיומו של בית הספר המקומי. הגר"מ פיינשטיין והגרח"ד הלוי סבורים שההורים צריכים לדאוג לחינוך בנם בלבד. 

אין להסיק מכאן שאין חשיבות לערבות ההדדית ושאין כל ערך לאחריות הקולקטיבית. הרב כתריאל פישל טכורש, מחשובי רבני המזרחי לאחר קום המדינה (בשו"ת "כתר אפריים" סי' נ) נשאל על ידי רב מושב אחד, האם עדיף לייסד תלמוד תורה מעולה המשרת את הציבור התורני בלבד, או להקים בית ספר ממלכתי דתי עבור כל הילדים? (אם יקום תלמוד תורה, כל הילדים שלא יקלטו בו יפנו לבית ספר חילוני). תשובת הרב הייתה שטובת הרבים מכרעת. רב המושב חלק על דעתו והחל בצעדים מעשיים להקמת התלמוד תורה. בסופו של דבר הובאה השאלה בפני החזון איש.
החזון איש שאל את רב המושב כמה נרשמו לתלמוד תורה. לאחר ששמע שנרשמו שבעה ילדים בלבד, ואם יקום בית ספר ממלכתי דתי, התחזית היא שילמדו בו שבעים תלמידים, אמר החזון איש לרב הנ"ל: לא זו בלבד שאסור לך להתנגד, או להיות אדיש, אלא עליך לסייע ואף להתמסר במסירות נפש להקמת בית הספר הדתי כדי לגדל יותר ויותר נערים "אמונים עלי האמונה ומקיימי מצוותיו". 



​[1] קו חם ואתר אינטרנט שנועד לייעץ להורים בנושאי חינוך מתבגרים. 

[2] המאמר הוא תקציר של מאמר יותר רחב הסוקר את המקורות בנושא.

Dedicated by Rabbi Dr. Joseph and Blanche Katz Renov in honor of the Children of AMIT