הרהורים על חינוך פנימייתי-עמדה/תמר ביטון
תמר ביטון תמר ביטון.jpg
ראש מדרשת אמי"ת באר - ירוחם


לפני קרוב לשישים שנה באו שני בחורים צעירים, מדריכים באחת מישיבות בני עקיבא הראשונות, אל ביתם של סבי וסבתי בירושלים כד​י לשכנע אותם לשלוח את בנם הבכור, שהיה אז כבן-מצווה, אל הישיבה. הם דיברו בהתלהבות ובעיניים בורקות על המסגרת התורנית, על ערכי הקבוצה, על יראת השמיים ותלמוד התורה שבישיבה הפנימייתית. סבא הקשיב ברוב קשב ולבסוף אמר: "אני מבין מדבריכם שאתם סבורים שתיטיבו לחנך את הבן שלנו יותר מאיתנו". 

סבא שמואל האמין שהוא יודע לחנך את ילדיו. הוא הרגיש שהבית הטבעי, החם והדינמי, ששוכן בלבה של קהילה מגוונת, עדיף על הישיבה שהיא חברה מלאכותית, אידיאולוגית וחד-ערכית. 

 

הפנימייה

אכן, פנימיות תמיד היו מוסדות שמרכזים כוח חינוכי רב המשפיע על כל מעגלי חייהם של החניכים. הם מתנתקים מביתם ומגורמי השפעה נלווים העלולים לסתור או לטשטש את המסר החינוכי, ונמצאים במסגרת הוליסטית, ממוקדת מטרה וסובבת יממה, הכוללת קודים חברתיים, נורמות וטקסים משלה. פנימייה היא כלי מתאים כאשר יש שאיפה לחינוך אינטנסיבי במיוחד, כך למשל כאשר מדובר בפנימייה צבאית שמטרתה לחנך למשמעת גורפת. הדבר נכון גם לגבי הפנימיות הציוניות הממלכתיות, ששאפו ליצור חינוך מחדש וסוציאליזציה במסגרת הערכים ההגמונים של כור-ההיתוך. במקרה של מוסדות 'עליית הנוער' בארץ יש להוסיף שני גורמים לנוכחות הדומיננטית של הפנימיות: האחד הוא הגעתם של יתומים רבים פליטי שואה או נערים עולים צעירים ללא משפחה, אשר הפנימייה שימשה עבורם תחליף בית ומשפחה בכל המובנים. הגורם השני קשור בגלי העלייה הגדולים מארצות האסלאם. במקרה זה היו לנערים הורים ביולוגיים בארץ, אך המדינה לא חשבה שהם מחזיקים בערכים הראויים ובכלים ההולמים לחנך דור חלוצי חדש.

באנגליה, מעוז הפנימיות האליטיסטיות, הפנימיות הן כלי לשימור ההבחנה המעמדית בין בני האצולה השלטונית לכל השאר. הפנימיות היוקרתיות מכינות את הדור הבא של המנהיגים, ה- 'ג'וניור', בניהם של המנהיגים הנוכחיים. אגב, מעניין כי גם באנגליה הפנימיות אינן "מעורבות" ולא לומדים בהן בנים ובנות יחד, זאת על מנת ליצור חינוך נקי, ללא "רעשי רקע" חברתיים.  

 

כיום, בחינוך הממלכתי בארץ הדגם הפנימייתי נפוץ פחות משהיה בעבר, למעט שני קצותיו – מחד גיסא, פנימיות טיפוליות לנוער בסיכון, ומאידך גיסא, פנימיות למצטיינים בתחומים ייחודיים. לעומת זאת, בחברה הציונית-דתית הנורמה לשלוח את בחירי הבנים (וקצת פחות מכך גם את הבנות) לישיבות ולאולפנות רחוקות מהבית ומהקהילה עדיין רווחת במקומות רבים בארץ. מוסדות חינוך אלה אינטנסיביים מבחינה חינוכית, וכוללים לינה בימות השבוע ונוכחות בשבתות רבות ובחלק מהחגים המשפחתיים. (למשל יום הכיפורים, אף שערב יום כיפור נתפס אצל חז"ל כיום המובהק שבו שבים הביתה,[1] וכן פורים, יום נוסף שבו הסעודה המשפחתית היא מצווה.)

 

פנימייה חינוכית?!

במאמר זה אני מבקשת לתהות על התופעה של הורים רבים המוסרים את ילדיהם בגילאי ההתבגרות, שבהם מתעצבת הזהות האישית, הדתית, המינית והערכית, להתחנך בפנימיות. כיצד נוצרה הנורמה החברתית המוותרת על המפגש היום-יומי, האינטימי והמכונן עם הנערים המתבגרים שלנו?

איך אנו מוכנים לוותר על ארוחת הערב היומית המשותפת שבה כל אחד מספר מה עבר עליו במהלך היום לטוב ולרע?

איך מדלגים על השיחה הקצרה והאגבית לפני השינה שבה לעיתים צצות שאלות קיומיות על הגוף, על האל ועל הצדק בעולם?

איך אנו מחמיצים מבחירה את ה-"קריזות" של גיל ההתבגרות?

איך אנו מעבירים את התרמוסטט העדין המזהה מצבי רוח מתחלפים מידינו האמונות והאוהבות אל מדריכים ורמי"ם צעירים, נפלאים ככל שיהיו, האחראים לקבוצה גדולה בו-זמנית ורובם טרם חוו הורות למתבגרים?

איך אנו מוותרים על האיזון הבריא שבין אבא לאימא לטובת דמויות חינוכיות ממין אחד?   

כיצד נעביר לנערינו הרגישים והמתלבטים את הערכים, האמונות והדעות שלנו במהלך פגישות הנערכות אחת לשבועיים? האם 'נלמד אותם שחייה בהתכתבות'? הרי הדקויות החינוכיות לא עוברות רק בנאומי בר-מצווה או במכתבים למסע לפולין, אלא דווקא ב-"יום קטנות". הילדים הם לא אורחים שלנו בשבתות ובחגים אלא בני-בית שותפים, הנבנים תוך שהם רואים אותנו גם במהלך התמודדויות ואתגרים, בחולשות ובהתגברות עליהן. הם צריכים לראות אותנו נאבקים לקום בבוקר, לשמוע אותנו דנים ומתווכחים על דרכים לחסוך בהוצאות, לצפות בנו מגיבים בכאב מול החדשות או מוחים בכעס ספונטני מול עוולות. 

 

המפסידים  בהוצאת הילד לפנימייה

נדמה כי יש לסמן ארבעה מעגלים המפסידים מהוצאתם של בני הנוער מחוץ לבית ולקהילה: הנערים עצמם, המשפחה הגרעינית, הקהילה והמסורת המשפחתית.

ראשונים הם כאמור, הנער או הנערה שמאבדים את המגע הרציף והרך של קבלה ללא תנאים, ונכנסים למתח מתמיד ומאבק על מצבם החברתי בחברת בני גילם התחרותית. השונות הטבעית בין הנערים ובין הרגלי משפחותיהם מתעמעמת לטובת בניית חברה מגובשת, בעלת 'שפה אחת ודברים אחדים'. במקביל נעלמות ההזדמנויות לפתח תחביבים ייחודיים, כישרונות שאינם מטופחים במערכת הלימודית והתמודדות מאתגרת עם 'שעות הפנאי'.

שנייה היא הדינמיקה המשפחתית הטבעית, שבה האחים מפסידים אח או אחות זמינים בשנים רבות ומשמעותיות של גידולם. (לעיתים האחים המתחנכים בפנימיות כבר לא שבים הביתה באופן סדיר, אלא ממשיכים למסלול המראה לחיים עצמאיים.) כמה טוב ובריא לכל אחד שיש מי שגדול ממנו ומי שקטן ממנו, מי שמתפנק איתו ומי שרב איתו על הטריטוריה. קשרי-אורך בין גילאים שונים מפתחים לא פחות מאשר קשרי-רוחב חברתיים. משפחה היא חברה שבה כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, בניגוד לחברה פנימייתית המבוססת על תורנות שוויונית. לרוב הילדים, שאינם שווים בנתוני הפתיחה שלהם, הדרישה לשוויון לא נכונה.

שלישית, מפסידה החברה הטבעית במקום היישוב, שממנו מתנתק הנוער במהלך השבוע. דווקא הצעירים השייכים לחתך-הגיל המשמעותי לתנועות נוער, לפעילות יישובית, להדרכה, מנהיגות ומעורבות במקום החיים האורגאני שיש בו גם בנים וגם בנות, גם צעירים וגם בוגרים, גם דתיים וגם חילוניים...

הפסד רביעי עליו אני מבקשת להצביע, קשור למסורות המשפחתיות שהולכות ונעלמות מן העולם, או לפחות נעדרות בשנות ההתבגרות החשובות שבהן הן אמורות להיטמע ולהיצרב בנפש. במקום שכל אחד יתפלל בנוסח אבותיו, יפייט סביב שולחן השבת מה שהתנגן אצל סבא וסבתא, ויתחבר לעושר התרבותי המסורתי שזורם במשפחתו, נוצר 'ציבור' חד-דורי, בעל ניגונים שאורך חייהם פחות מגיל השרים אותם ומנהגים המתיישרים בהתמדה ימינה, אל החומרות הצצות ובאות לעולם. 

כך גם נוצרת התופעה המדאיגה של מנייני הצעירים, בהם חבורה נלהבת השרה בדבקות ובסגנון חדשני וכבר לא מוצאת עצמה מבחינה רוחנית בבתי הכנסת הוותיקים, המיושנים של 'ישראל סבא'. במקום בתי כנסת של ארבעה דורות ניתן למצוא בתי כנסת עם הפרדה לא רשמית על רקע גילאי... גם זה תוצר לוואי של הוצאת הנוער להתחנך מחוץ לבית.   

 

"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".    

מאמר חז"ל "הווי גולה למקום תורה" שייך לאגף מסוים במסורת היהודית, התופס לימוד תורה בצורה טוטאלית ומנותקת מהחיים. הגלות מנוגדת לכוחות החיוניים הטבעיים והבריאים, היא נתפסת כסוג של עונש שנועד לתיקון המידות. היא מתחברת לאמירות כמו "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", לתפיסה שהתורה נקנית במיעוט שינה, מיעוט שחוק, מיעוט שיחה... זוהי המסורת הקיצונית של רשב"י מהמערה: ניתוק, מיקוד ומינימליזם, ללא הסחות של מגוון כוחות החיים.  

לעומת תפיסה זו, מציעה לנו המסורת היהודית גם לימוד תורה מחובר לחיים, המתרחש בתוך קהילה שוקקת עם כל 'רעשי הרקע' הבריאים: זקנים וזקנות, ילדים וילדות ברחובות, חיים בין בית-המדרש לכיכר השוק, "בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך". חיים בתוך ציבור שיש בו צדיקים, בינוניים ורשעים, ארבעה סוגי בנים וארבעה דורות בצוותא. מסורת המגיעה מאב ומסב ולא רק מספר או מרב – "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".   

בשולי הדברים אני מבקשת להוסיף עוד גורם שהשתיקה אינה יפה לו: הטרדה מינית נפוצה, מטבע הדברים, במוסדות פנימייתים יותר מאשר בבתי ספר שבהם חוזרים בכל יום הביתה. אין צורך להרחיב במידע שהרי הסיפורים הקשים נשמעים גם במקומות האידיאולוגיים ביותר – בלינה הקיבוצית המשותפת מחד גיסא, ובמוסדות הדתיים היוקרתיים מאידך גיסא. נדמה שנערים ללא גב של הורים הם כר פורה יותר להטרדה, בעיקר על ידי בעלי סמכות. בהעדר גבולות ברורים ותמיכה סדירה, ובהעדר מגע טבעי של חיבוק הורי בריא – עלול להיווצר שיבוש תפיסתי גם אצל התוקף וגם אצל הקרבן, שיאפשר הטרדה ממושכת ובלתי מזוהה.  

 

לנוכח כל הנאמר, אני מבקשת לחשוב על שינוי הנורמות שעבר זמנן ודפוסי החשיבה המקובלים לגבי חינוך ילדינו. עלינו לעבור מהמודל של 'גלות' למודל החיוני של 'אביך וזקנך'. ההורים חייבים להיות בעלי-ברית שותפים עם המוסדות ויותר מכך! מוקד הכוח החינוכי צריך להיות הבית, ועל בית הספר לשמש כלי משלים, בעל ענווה, הנמצא עם המשפחה בדיאלוג מתמיד. עלינו להתחיל לבטוח בעצמנו כהורים מחנכים, לקחת אחריות על הניואנסים של היום-יום, לשמר את מנהגי הורינו, לעודד את השונות בין ילדינו כערך, להעניק להם פרספקטיבות, ולאזן בחייהם בין חברה נפרדת למעורבת, בין מפגש רוחב חברתי למפגש אורך בין-דורי. עלינו להמשיך לבדוק את עצמנו בנוכחותם של מתבגרים מאתגרים בבית, ללמוד, ולא לחשוש להשתנות יחד איתם.   


[1] ראו לדוגמה כתובות דף ס"ב, ע"ב

Dedicated by Rabbi Dr. Joseph and Blanche Katz Renov in honor of the Children of AMIT