לבחור את בית הספר מתוך אידיאולוגיה של אינטגרציה חברתית/עפרה שטרן
עפרה שטרן עפרה שטרן.png

מנהלת אולפנית נתיב הבנות, אמית-עכו
ומנחת הורים מטען מכון אדלר

 

החלטות

ההחלטה לאן לשלוח את בתנו המתוקה שרק אתמול חגגה בת מצווה, נראית לנו גורלית ומשמעותית, אולם קדמו להחלטה הזו עוד כמה החלטות קטנות שכבר עברנו במהלך החיים:
 

החלטנו אם להניק אותה או לתת לה מטרנה, החלטנו אם לתת לה לבכות כמה דקות בזמן יציאתנו מהגן או לגונן עליה ברחמים, החלטנו אם להכין בשבילה את שעורי הבית בכיתה ג' או לתת לה להתמודד, וגם אם התפריט שלה חייב לכלול ירקות ופירות או שהוא יכול להתבסס על חטיפים בלבד.

 

האמת, שלאחר ההחלטה הגורלית נאלץ לקבל עוד כמה החלטות קטנות: האם ללחוץ עליה לממש את יכולותיה וללמוד במגמה מדעית, או לעודד אותה לבטא את רגשותיה בלימודי תיאטרון? האם להתערב בקשר חדש שנוצר בינה לבין בחור נחמד שלא עושה עלינו רושם כל כך טוב? האם לממן לה את הלימודים לתואר ראשון, או לתת לה קצת לעבוד?

 

אין ספק שבחירת בית הספר היא עוד ביטוי לדרך החינוכית שבה בחרנו לחנך את ילדינו, והיא נגזרת מהשקפת עולמנו.

אנחנו עוברים עם בנות מתבגרות חוויה משמעותית של בניית אישיות, תהליך של בניית זהות נשית, דתית וחברתית.

לדעתי, לא יהיה נכון לנתק בין תהליך ההתבגרות כולו לבין תהליך בחירת מקום הלימודים.

הדרך שבה אם תחווה עם בתה את חווית קניית הבגדים למשל, או הדרך שבה ישתפו אחת את השנייה בחוויותיהן, לא תשפיע על עיצוב אישיותה הרבה פחות מסוג האולפנה שבה תלמד, אומנותית או מדעית ככל שתהיה.
 

כולנו רוצים: שתהיה מאושרת, שתאהב את עצמה, שתממש את יכולותיה וכמובן שיהיה לה בטחון עצמי ויכולת להגן על עצמה.

ואולי יש לנו איזו אשליה, שאם רק נמצא את המקום המושלם, או לחילופין ניתן לילדה לבחור בעצמה את המקום שנראה לה מושלם (מזווית ראייה של ילדה בת 12...) – אז זה יקרה – היא תהיה מאושרת. יהיה לה טוב. היא תצליח.

 

 יצירת מרחב חינוכי המאפשר צמיחה

אני רוצה להציע הסתכלות מעט יותר מורכבת: אושר, מימוש ובטחון עצמי הם תוצאה של משהו אחר, שנקרא לו יצירת מרחב חינוכי המאפשר צמיחה.

על פי התאוריה האדלריאנית, הגורם הבסיסי המאפשר צמיחה של ילד (וגם מבוגר...) הינו תחושת השייכות. אם נצליח לתת לילדה שלנו תחושה של שייכות, היא תצמח ממש כשם שצמח ששותלים בתנאים מתאימים גדל ומתפתח. חממה היא לא בהכרח המקום הנכון לגדל צמחים, אם רוצים שתהיה להם אי פעם היכולת לשרוד גם בתנאי מזג אוויר טבעיים.

 

איך יוצרים תחושת שייכות?

אדלר מתאר חמישה צרכים בסיסיים של האדם, שקיומם נותן מענה לצורך שלו בשייכות חברתית:
התייחסות אישית: תחושה שרואים אותי באופן אישי, שמפנים לי זמן ומחשבה.
תרומה ומועילות: תחושה שאני נחוץ לחברה שאני נמצא בה, שזקוקים לי ואני תורם לחברה.
גדילה והתפתחות: תחושה שאני מתקדם, שאני יכול יותר ממה שיכולתי בעבר (או אתמול...)

משמעות אישית: יש לי תפקיד ומקום ייחודי בחברה.

שוויון ערך: אני שווה. כולם שווים, יכולים להיות תפקידים שונים, אך יש שוויון בערך.

 

לסיכום, על מנת להתמקד, נוכל להתרכז בשלושה מרכיבים חשובים:

אהוב  נחוץ יכול. כשיש לי את זה, אני יכול להביא את ה"אני" שלי לידי ביטוי.

 

ברצוני לפרט כיצד בא לידי ביטוי יישומה של התאוריה בסיפור העכואי, ולפי הידוע לי במקומות נוספים שבחרו בדרך האינטגרציה החברתית, והבינו שהבנות יכולות לקבל הרבה דווקא מתוך היותן חלק מחברה הטרוגנית:

 

 שליחות חברתית

לפני שש שנים עמדנו בדילמה בנושא חינוך הבנות.
בעכו לא היה עד אז מענה ראוי לתלמידות דתיות תורניות, ואנו (קבוצה של הורים מהקהילה הדתית בעכו) הרגשנו שבשלה השעה. בעשור האחרון עוברת העיר עכו תהליך התפתחות משמעותי, וכחלק מהתהליך חשבנו שנכון שבנות עכו הדתיות יזכו למענה חינוכי ראוי ואיכותי.
 

הקמת האולפנית בעכו הייתה תהליך מאתגר במיוחד.

היה ברור לנו לחלוטין שלהחלטה שלנו לשלוח את הבנות לאולפנית שנבנית בעכו יש השלכות מאתגרות, וגם מחירים. השתמשתי במילה לשלוח. כן, כי לא היה הרבה מקום לשיחות ושאלות על "מה המקום הכי מתאים לי" וכולי. הייתה תחושה של שליחות.

 

אציין גם, שברור היה לנו שהדרך החינוכית באולפנית תהיה דרך של חיבור בין אוכלוסיות ולא פרוד, ושלא ניצור כיתות תורניות המופרדות מכיתות מסורתיות (גם אם נמצא שמות יפים יותר...)

יהיו שיאמרו (ואמרו) – איך אתם יכולים להקריב את חינוך ילדיכם בגלל שליחות?

בחרנו, בלי לשאול את ילדינו אם זה נראה להם, כי חלקם טרם נולדו, לגור בפריפריה ולהשתייך לחברה אינטגרטיבית.

אני רוצה להתמקד דווקא ברווחים שהיו וישנם לבנות שלנו בהיותן תלמידות באולפנית הטרוגנית. (כאמור, זאת בלי להתעלם מהמחירים, ולעיתים להציף אותם, לשים אותם על השולחן, וגם לאפשר בחירה מחודשת...) אעשה זאת דרך מרכיבים של תחושת השייכות שהזכרתי:

 

הבנות שלנו קיבלו במנות גדושות התייחסות אישית, תרומה ומועילות, גדילה והתפתחות, ומשמעות אישית, מה שאפשר את פריחתן דווקא שלא בתוך החממה.

בחרנו לאתגר אותן ולא רק לגונן עליהן. אתגר והתמודדות מחברים את הבנות אל הכוחות שלהן, ומאפשרים להן לגלות כמה הן יכולות. התחושה של גלוי הכוחות, הגדילה וההתפתחות ממלאות את הבנות בסיפוק ובביטחון.
 

בחרנו לאפשר להן לבחור ולבנות את הזהות שלהן. החשיפה לחברה מגוונת שבה לא כולן גדלו בבתים זהים, וסולם הערכים אינו מובן מאליו, מחייבת את הבת לערוך בירור סביב הזהות שלה, ולבחור באופן מודע יותר או פחות את הזהות הדתית שלה.

 

בחרנו להעצים אותן ולתת להן מקום ליצירה. התחושה של הבת שהיא משמעותית ויש לה מקום ותפקיד, מאפשרת לה להוציא אל הפועל כישרונות, יכולות, והרבה יצירתיות.                                 

בחרנו לתת להן הזדמנות לקבל את השונה קבלה אמיתית. לא מזמן סיפרה לי חברה שבתה יצאה לסמינריון מדהים בנושא קבלת השונה (החוויה עלתה כמובן כמה מאות שקלים). לפעמים אין צורך בסמינריון יקר על מנת להקנות ערך כה חשוב של קבלת השונה. ההזדמנות להכיר בשונות, ללמוד לקבל מהאחר, היא מתנה לכל החיים, שתחזק את הבת גם בעתיד בבניית המשפחה.
 

כמובן שצוות האולפנית עושה ככל יכולתו על מנת לתת מענה מיטבי ואיכותי לכלל התלמידות, וכך נבנו פרויקטים ייחודיים שנותנים ביטוי לכל מגוון הבנות. באמצעות חוגים מיוחדים לפי בחירה, על ידי שימת דגש גדול על תהליך חברתי מחבר ומקבל, וכן על ידי נתינת מקום וביטוי לכל אחת ואחת במקום המתאים לה. קצרה היריעה מלהכיל, וניתן לכתוב מאמר שלם בנושא האסטרטגיות הנכונות ליצירת אינטגרציה בריאה.

 

לסיכום: בחירת מוסד הלימודים היא חלק קטן בפאזל הגדול של חינוך הבת לערכים, למודעות אישית ולבניית זהותה האישית.

 

לעיתים אנו מחפשים את המקום המושלם, אולם כנראה שהוא נמצא באגדות המושלמות, ופה –  במציאות חיינו שהיא קצת מורכבת (תמיד), כדאי שנשקיע את האנרגיות ביצירת חוויה של אתגר, גילוי כוחות והעצמה.

 
Dedicated by Rabbi Dr. Joseph and Blanche Katz Renov in honor of the Children of AMIT