פרק ה: ואומר לך בדמייך חיי
משפחת אמי"ת כואבת את האסונות שהתרחשו לאורך השנים במערכות ישראל ובפעילויות איבה. באסונות אלה נפגעו גם תלמידי אמי"ת ומוריהם. רשת אמי"ת נערכה לחבק את המשפחות ולתמוך בהן ככל יכולתה. יהי זכרם ברוך. 

אסון מעלות
שער 5 פרק ה אסון מעלות.jpg
ביום כ"א באייר תשל"ד, 13 במאי 1974, יצאו 105 תלמידי כיתות ט'-י"א מבית הספר התיכון הדתי שבצפת, השייך כיום לרשת אמי"ת ונקרא אמי"ת צפת יד לכ"ב, לטיול שנתי. בלילה הם לנו בבית הספר "נתיב מאיר" בעיירה מעלות שבגליל המערבי. 
לפנות בוקר השתלטה על בית הספר חוליה של שלושה מחבלים, שחדרו לישראל יום קודם לכן מלבנון. בדרכם למעלות הרגו המחבלים נוסעת ברכב הסעה ושלושה בני משפחה ממעלות. המחבלים נכנסו לבית הספר במטרה לארוב לתלמידים, שיבואו בבוקר ללימודים ולא שיערו כי באותו לילה ישנים במבנה תלמידי התיכון מצפת.
אחת התלמידות בטיול הייתה שולמית סבן, כיום מנהלת מתי"א (מרכז תמיכה יישובי אזורי) בצפת ותושבת העיר. בספרה "לחיות מחדש – סיפורה האישי של ניצולת מעלות" היא מספרת: "בשעה 03:45 לפנות בוקר התעוררתי ושכבתי דוממת. הרגשה מוזרה אפפה את מוחי, הרגשה שהטרידה אותי מליל אמש... השעה 04:10, מטח יריות. מה זה? שאלתי את עצמי, יריות? לא, זה בוודאי חלום בלהות... האינסטינקט הראשון אומר לך לברוח! אך לאן? מבט מהיר, חטוף. אולי דרך החלונות? לא! הם גבוהים מדי. אולי דרך המדרגות? לא ולא, אין זמן! המחשבות מתרוצצות. מתנגשות זו בזו... הפרוזדור מתמלא צווחות, כל הבנות רצו לסוף הפרוזדור... המחבלים עלו אלינו תוך צעקות והריצו אותנו. רצנו כמטורפים במדרגות. הם ארגנו אותנו בקומה השנייה. הייתי יחפה, דרכתי על שברי זכוכיות ואבנים, וכמעט נפלתי... ישנו בחדר רועדים מפחד. תחילה ישבתי ליד הדלת. המחבלים עמדו לידי וקראו למתנדב שייקח כרוזים למשטרת מעלות... 
"כל אותן 14 שעות העליתי זיכרונות מהילדות ומה'הווה'. תמונות של ליל שבת בבית חלפו לעיניי, ראיתי את אבי מחזיק ספר תהילים כדרכו וקורא... מישהו העלה מאחד הילקוטים ומצא ספרון תהילים קטנטן שחור. העברנו אותו בינינו – כל אחד קרא כמה פרקים מתוך הספר, בזהירות, שהם לא יראו, שלא ייקחו אותו מאתנו חלילה, שלא יכעסו עלינו. הסתרנו את הספר היטב. ברגעים אלו חשתי עצמי חלק מן ההיסטוריה...
"'לעזאזל, הם יורים!' פלטתי ברגע שהחל קציר הדמים. 'וכי לא ידעת שאין להאמין בהם?!' הטחתי בעצמי. אחדים מחבריי הרגישו כי רומו – 'הלוא הם הבטיחו לנו שלא יפגעו בנו עד שמונה בערב'..."
שולמית סבן נפצעה, איבדה את הכרתה והתעוררה בבית החולים בצפת. 22 מחבריה בני הערובה נהרגו על ידי המחבלים. 
צוות המורים בתיכון הדתי בצפת סייעו לתלמידים הפצועים לחזור לשגרת הלימודים. "שיעורי התפירה היו משימה כמעט בלתי אפשרית", מספרת שולמית סבן בספרה. "שתי ידיים חבושות. המורה... ניסתה להקל עליי ולעודדני בכל דרך אפשרית". 

נרות נשמה מסביב לשולחן קטן

בכל שנה מתקיים באמי"ת יד לכ"ב בצפת טקס הנצחה לנספים באסון מעלות. על אחד הטקסים מספרת שולמית סבן: "הגעתי לבית הספר הנקרא ע"ש חבריי שנספו. הסתובבתי בפינת ההנצחה. כמדי שנה דלקו כ"ב נרות נשמה מסביב לשולחן קטן. 
"הלהבות ריצדו מצד לצד כנלחמות ברוח שהתפרצה מדי פעם. כשהרוח ניצחה וכמה להבות דעכו וכבו עמד מולן תלמיד מתעקש והציתן בשנית, עד שהצליח".
"רשת אמי"ת שימשה לנו למשפחה תומכת ואוהבת עד לשיקום", אומרת כיום שולמית סבן. "אתגרי השעה היום מצווים עלינו לשבץ במערך החינוכי מורים שהם מורים לחיים. לאחר הפציעה ועד היום קוֹרָה הרשת קורי עכביש של אנשי מקצוע רגישים וערכיים, שעוטפים אותנו, הניצולים, מדי שנה בשנה ביום השנה לזכרם של כ"ב החברים במעלות. בית הספר בצפת קרוי על שמם".
שולמית סבן, "לחיות מחדש – סיפורה האישי של ניצולת מעלות".

אסון נהריים ורצח שבע תלמידות אמי"ת שחר בית שמש
שער 5 פרק ה הטבח בנהריים.JPG 
הנצחת הטבח בנהריים
 
ביום ד' באדר ב' תשנ"ז, 13 במרץ 1997, במהלך טיול שנתי בגליל, נרצחו שבע תלמידות כיתות ז'-ח' מבית הספר אמי"ת בית שמש, שנקרא אז "פירסט" וכיום אמי"ת שחר בית שמש. המילה שחר (שבע חמדות רקיע) נוספה לשם בית הספר לזכר הנרצחות.
האירוע התרחש כאשר בסיום הטיול השנתי הוחלט לבקר ב"אי השלום" אשר באתר נהריים. אתר נהריים נמצא בבקעת הירדן, על הגבול שבין ישראל לירדן, סמוך ליישובים מנחמיה ואשדות יעקב. המקום נקרא כך ע"ש שני הנהרות, הירדן והירמוך, שנפגשים בסמוך והופכים לנהר הירדן, שממשיך לזרום לכיוון דרום. 
בשנת 1927 בנה במקום פנחס רוטנברג תחנת כוח, כחלק ממפעל החשמל שנועד לנצל את נפילת מי הירדן ומי הירמוך כדי לספק חשמל לארץ ישראל. המקום נעזב בזמן מלחמת העצמאות ב-1948, ולאחר שנחתם הסכם השלום עם ירדן ב-1994 חלה עדנה מחודשת למקום. האתר שופץ והוקם פארק ושמו "אי השלום" בחיץ שבין מדינת ישראל למדינת ירדן. מטיילים רבים הגיעו במחצית השנייה של שנות התשעים לבקר במקום. תושבי הקיבוצים הישראלים הסמוכים למקום עיבדו את החלקות החקלאיות. 
 ההרמוניה של "אי השלום" נגדעה בבת אחת כאשר חייל ירדני תִצפת מכיוון ירדן על קבוצת הנערות מבית שמש שביקרו במקום. על פי התחקיר הירדני דווח כי החייל חטף במפתיע את נשקו של חייל אחר והחל לירות לעבר קבוצת התלמידות. החייל הרג שבע תלמידות ופצע תלמידות נוספות ומורה. ההרוגות הן: נטלי אלקלעי, שירי בדאייב, נירית כהן, קרן כהן, יעלא מאירי, עדי מלכה וסיון פתיחי, הי"ד, יהי זכרן ברוך.
לאחר שהחייל היורה נלכד הודיע הצבא הירדני שהחייל היורה לוקה בנפשו, והוא נאסר. לאחר כמה ימים התנצל חוסיין מלך ירדן על התקרית ואף נסע לישראל כדי לנחם את שבע המשפחות האבלות בבית שמש.
במקום הרצח ב"אי השלום" הוקמה אנדרטה על ידי אורנה שמעוני, חברת קיבוץ אשדות יעקב, שבאותה שנה נהרג בנה אייל שמעוני במוצב ריחן שבלבנון. עוד לפני רצח התלמידות יזמה אורנה בשיתוף עם קק"ל הקמת פארק לנוער ישראלי וירדני שוחר שלום במקום. בעקבות הטבח התכניות השתנו. אורנה הקימה במקום אנדרטת הנצחה וגן לזכר שבע הנערות. בגן שבע תלוליות ועליהן מעוצבים בפרחים שמות הנערות הנרצחות. מדי שנה בשנה מארגן בית החינוך אמי"ת שחר בית שמש טקס זיכרון לזכר שבע התלמידות. 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Dedicated by Rabbi Dr. Joseph and Blanche Katz Renov in honor of the Children of AMIT