פרק ד: הקמת פנימיות לילדים – המשפחתונים
פרק חדש בתולדות רשת אמי"ת נפתח בשנת 1983, בזמן כהונתו של ד"ר עמי זאבי כמנכ"ל הרשת, כאשר הרשת פיתחה את המודל הייחודי של ה"משפחתונים". עד אז התנהלו הפנימיות ב"כפר בתיה" וב"מוסד עלייה" כפי שהיה נהוג ארבעה עשורים קודם לכן, כאשר היה צורך לתת מענה לילדים חסרי משפחה שעלו ארצה במסגרת "עליית הנוער". הפנימיות היו מחולקות לקבוצות חד-גילאיות שבראשן מדריך ואם בית. ברבות השנים השתנו הצרכים, והורגש כי ילדים בעלי חסכים קשים זקוקים להתייחסות אישית, לחום, לאהבה, לאכפתיות ולדאגה לצרכיו של כל פרט ופרט. 
לאחר דיונים בנושא, התייעצויות ובדיקת מודל דומה הקיים במקומות אחרים בעולם הוחלט ליישם ברשת אמי"ת את מודל המשפחתונים, שהוא הדומה והקרוב ביותר למבנה המשפחה הרגילה. הוחלט להקים בשכונת גילה בירושלים בניין יפה בן 15 דירות, שבו יתקיים בית ילדים על פי התפיסה המשפחתית. בשונה מהמראה של פנימייה גדולה בעלת מסדרון ארוך שממנו יוצאים חדרים, בניין זה מכיל דירות נפרדות, שבכל אחת מהן מטבח וחדר שינה לזוג "הורים", שהם מדריכים המתגוררים עם הילדים כמו בבית, כמו במשפחה. 

הקמת פנימייה במתכונת המודל המשפחתי – בית הילד בגילה
שער 5 פרק ד בית הילד.png 
 
לניהול בית הילד בגילה התמנתה נצחיה אלדר, שהייתה מנהלת אמי"ת באר שבע, ותוך זמן קצר הפך המוסד לשם דבר. גם כיום פועלים במוסד 15 משפחתונים, כל משפחה עם קבוצת ילדים הכוללת בנים ובנות בגיל בית ספר יסודי על בסיס חתך רב גילי. רוב הילדים באים מבתים הרוסים, וחלקם הוצאו מהבית על פי צו בית משפט. אחת לשבועיים יוצאים הילדים לשבת לחופשה בביתם. 
בכל משפחה חיים 12-10 ילדים, שעליהם מופקדים זוג "הורים-מדריכים", החיים אִתם ועם ילדיהם הפרטיים באותו אגף. כל מבנה מורכב מסלון, מטבח וחדר אוכל משפחתי ושלושה חדרים גדולים שבכל אחד מהם שוכנים ארבעה ילדים. דירת הזוג נמצאת בקצה האגף. לכל זוג מוצמדת בת שרות לאומי, שהופכת להיות כמו אחות גדולה במשפחה. הזוג מקבל סיוע ותמיכה מההנהלה ומהצוות הטיפולי והרפואי, מאנשי המטבח, מאגף הכביסה והתפירה ומאנשי התחזוקה. עובדת סוציאלית ופסיכולוג מלווים את הזוג לאורך השנה כולה.
הזוגות הם המוקד המרכזי, וסביבם נעים כל ההתרחשויות בפנימייה. הם תומכים בילדים ומשפיעים עליהם בכל תחומי חייהם. החניכים רואים ולומדים מהי זוגיות בריאה, כיצד יש לטפל בתינוקות וכיצד צריך להקדיש זמן ואהבה לילדים בגיל הרך. 
"חשוב לציין, שהזוג מוּדע היטב למידת ההקרבה שעליו להקריב בעבודה זו", אומרת נצחיה אלדר. "הדבר פוגע במידה ניכרת בחייו הפרטיים של הזוג. עבודתם אינה נמדדת בשעות ובזמנים מדויקים; גם בשעות הלילה ילד יכול להקיש על דלת דירת הזוג ולהתלונן שהוא חש ברע או שחלם חלום רע והוא צריך שירגיעו אותו".
הזוגות עובדים בבית הילד בממוצע חמש-שש שנים. רובם ככולם טוענים, כי השנים הללו היו עבורם אוניברסיטת חיים. הם למדו והתנסו בתחומים רבים, כהורים, כמחנכים וכפסיכולוגים, רכשו ידע רב בעבודת צוות וביחסי אנוש. ואכן, רבים מהם הצליחו ומצליחים בעיסוקם והגיעו לדרגות בכירות בתחום החינוך, בתחום העבודה הציבורית ובתחום העסקים. 
"זכורני כי אחת הבנות שהגיעה לסוף כיתה ח' ולפני פרידתה מבית הילד נשאלה מה היא לוקחת אִתה מחמש השנים שבהן שהתה במקום. היא השיבה: 'אני רוצה למצוא חתן כמו המדריך שלי ולא כמו אבא שלי, כי ראיתי איך הוא מתייחס לאשתו והיא אליו. איזו אהבה והבנה. הם עושים הכול ביחד, והיחס ביניהם הוא יחס של כבוד. כך אני רוצה שתהיה הזוגיות שלי'. וילדה אחרת אמרה: 'גם אני אקרא סיפור לילד שלי כבר מגיל שנה וחצי. אני לא זוכרת שהוריי קראו לי סיפורים או שוחחו אִתי. אני זוכרת רק צעקות ופקודות'".

שיתוף פעולה עם הוריו הביולוגיים של הילד

על אף שהורי הילדים הם ברובם אנשים קשי יום, הסובלים מבעיות יום-יומיות קשות ביותר, הבינו בבית הילד בגילה שחשוב לשתף את הורי הילד הביולוגיים בתהליכי החינוך והטיפול בילדיהם. באופן טבעי כל הורה שמכניס את ילדו למוסד כלשהו מרגיש כאילו ויתר עליו. הדבר גורם לו לתחושת אשמה כבדה ומצפונו מייסר אותו. כמו כן, הוא חש שזוג המדריכים מהווים איום על ההורות שלו. ההורה חושש שמא הילד יעדיף את המדריכים על פניו ויחוש כי המדריכים מסוגלים לחנך ולטפל בו טוב יותר מהוריו. תחושות אלו, יחד עם החשש מניתוק מהילד, מקשים על ההורה לשתף פעולה עם המדריכים.
"זכורה לי אותה אמא, שבשבועיים הראשונים הגיעה יום-יום לבית הילד עם שקית ממתקים", מספרת נצחיה אלדר, "וכשנתנה אותה לבנה אמרה לו: 'אני רואה שאתה ממש חיוור, אני חושבת שהמדריך שלך לא נותן לך מספיק אוכל, הוא לא דואג לך, אני דואגת לך ואוהבת אותך, הנה הבאתי לך ממתקים'. אולם, לאחר זמן מה, כשהמדריכים עשו כל שביכולתם על מנת לרכוש את אמונה של האם, היא הפסיקה להגיע למקום בתדירות גבוהה, ואם הגיעה היא לא הביאה אִתה דברי אוכל וממתקים, אלא השתדלה לשתף פעולה עם המדריכים".

הימים הקשים של האינתיפאדה הראשונה

כאשר החלה האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 היו נתונים תושבי שכונת גילה בירושלים ליריות של צלפים. בית הילד בגילה מצא את עצמו בלב הטרור. "ערב, ערב, ירו עלינו מכיוון הכפר הערבי בית ג'אלה", מספרת נצחיה אלדר. "הייתה זו תקופה לא קלה. הילדים שלנו חוו כל חייהם טראומות ונטישה, וכשהגיעו לבית הילד היו בטוחים שהגיעו 'לחוף מבטחים', והנה, שוב הפחדים והסיוטים חזרו לחייהם.
"אולם אנו הקדשנו המון מחשבה והשקעה ובנינו תכנית עבודה עם הילדים, עם הצוות, עם אנשי ביטחון, עם פסיכולוגים וגם עם ההורים הביולוגיים של הילדים. הצלחנו לגרום לכך שגם אִם הייתה חרדה כלשהי היא לא הגיעה לממדים של פניקה והיסטריה. כולנו למדנו כיצד להתמודד במצבי לחץ כאלה, והתוצאות מדברות בעד עצמן. אף לא איש צוות אחד ואף לא ילד אחד עזבו את בית הילד בתקופה זו ואף לא ילד אחד העדיף לחזור לבית הוריו. לילדים הייתה תחושת ביטחון, עד כמה שהדבר היה אפשרי, והם הצליחו להתמודד יפה עם המצב".
מתוך ראיון עם נצחיה אלדר, מנהלת בית הילד אמי"ת ע"ש פריש בירושלים בין השנים 2003-1983. 

יש שכר לפעולתנו!

"העבודה בבית הילד היא עבודת קודש אתגרית ביותר", אומרת נצחיה אלדר. "כשאנו רואים היום את הבוגרים שלנו, הלב מתרונן. שנתיים לפני פרישתי, בשנת 2001, הסמכתי שתי עובדות סוציאליות שלנו לערוך מעקב אחרי בוגרים. הן נפגשו עם מנהלי תיכוניים ועם מפקדים בצבא וביקרו בבתי בוגרים שנישאו. התוצאה הסופית הייתה ש-92 אחוזים מהילדים ניצלו מעולם הפשע, והם היום אזרחים טובים במדינת ישראל. הם המשיכו ללמוד, שירתו בצבא או בשרות לאומי, חלקם הקימו בתים טובים, וכמו שאמרו לי כמה מהם: 'הקמנו בית על פי המודל שראינו בבית הילד'".
לצורך כתיבת ספר על בית הילד נפגשה נצחיה אלדר עם בוגרים רבים, עם זוגות ותיקים ועם אנשי טיפול ואחרים, וראתה במו עיניה את הבלתי יאומן. "אני מודה לבורא עולם שזכיתי להיות שותפה פעילה ביותר בעבודת קודש זו. במהלך עבודתי נהניתי מכל שעה ומכל רגע, והיום, כשאנחנו קוצרים את הפירות, אני יכולה לומר: 'אכן, יש שכר לפעולתנו!'"
בין הזוגות שעבדו במשפחתונים בבית הילד בגילה היו ד"ר אמנון ומיכל אלדר. ד"ר אמנון אלדר הוא בנם של אהרון ונצחיה אלדר, שלימים הפך למנכ"ל רשת אמי"ת. רעייתו מיכל למדה חינוך גופני במכון וינגייט וחינוך מיוחד. כיום היא מורה לעיוורים.
עם פתיחת בית הילד אמי"ת ע"ש פריש בירושלים בשנת 1983 הפכו השניים לזוג מדריכים במוסד החדש. "הרגשנו שאנחנו חלוצים, בין הזוגות הראשונים שעבדו במשפחתונים של בית הילד. עבדנו שם שלוש שנים. התגוררו אתנו 12 ילדים בני 13-5. אחרי שנה, כשנולדה בתנו הבכורה חגית, גידלנו אותה יחד עם הקבוצה וכך טיפלנו ב-13 ילדים".
מודל המשפחתונים בבית הילד בגילה הצליח מאוד ונוצר ביקוש גבוה מצד הרווחה לקלוט ילדים נוספים. מנכ"ל רשת אמי"ת דאז, ד"ר עמי זאבי, ביקש מד"ר אמנון אלדר לפתוח בית ילד נוסף בשכונת בקעה ולנהל אותו במודל של משפחתונים. הייתה זו מסגרת קטנה יותר, שאותה ניהל ד"ר אלדר במשך חמש שנים.

מוסד ילדים יוצא דופן

"בית הילד אמי"ת בגילה ירושלים הוא מוסד ילדים יוצא דופן", כך נכתב בעיתון מעריב מיום כ"ט באב תשמ"ו, 2 בספטמבר 1986. "הפועל לפי שיטה חדשנית. יש בו למעלה מ-200 ילדים, מתוכם 114 'אינטרנטיים' שזהו ביתם המלא, והם מחולקים ל-15 קבוצות רב-גילאיות, המונות 12 ילד בכל אחת. שישים ילדים 'אקסטרניים' יוצאים לביתם עם ערב, רחוצים, לבושי פיז'מות, בהסעה מאורגנת. למחרת ישובו למוסד ב-07:00 בבוקר. כאן יצחצחו שיניים, יאכלו ארוחת בוקר ומכאן יצאו לבית הספר. 
"ביקור בבית הילד מנפץ כמה מן המוסכמות הקשורות למושג 'מוסד ילדים'. מי שאמר פעם כי הבית הגרוע ביותר עדיף על המוסד הטוב ביותר' יצטרך לבדוק מחדש את מערכת מושגיו נוכח המקום הזה. 
"מתכונת המוסד היא חיקוי מכוון של התא המשפחתי. על כל קבוצה מופקד זוג נשוי – 'ההורים' ובת שרות לאומי, שהיא 'האחות הבכירה'. גם שאר ההיבטים עוקבים אחר הדגם המשפחתי. ההורים ו'המשפחה' גרים ביחידת דיור מוסדי משלהם (בכל קומה שלוש דירות). אין זה דיור מקובל – חדר פנימייה בטור רציף לאורך פרוזדור ארוך ומנוכר, אלא מעון משפחתי חם וביתי, הדומה בכול לבית משפחה רגיל". 
"רשת אמי"ת, תורה עם דרך ארץ", מעריב, כ"ט באב תשמ"ו, 3.9.86. 
 
נצחיה אלדר_עמוד_2.png 
ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, עם המנהלת נצחיה אלדר בביקור ב"בית הילד" אמי"ת ירושלים

המעבר של "בית הילד" בגילה מפנימייה שיקומית לפנימייה טיפולית

מנהל "בית הילד" בגילה כיום הוא מוטי אסרף. בהיותו סטודנט עבד למחייתו ב"משק הילדים מוצא" שפעל בשכונת טלביה שבירושלים. לאחר שירותו הצבאי ביחידת גולני לימד אסרף בתיכון המקיף באופקים. בשנת 1983 התקבל לעבודה יחד עם רעייתו רינה, אף היא מורה במקצועה. לאחר שנתיים הפך לסגן המנהלת, נצחיה אלדר. כאשר נצחיה אלדר פרשה ב-2003 מניהול "בית הילד" בגילה מונה אסרף למנהל.
"הגברת נצחיה אלדר הפקידה בידי פנינה טיפולית חינוכית," אומר מוטי אסרף. "יחד עם הרבה כלים להמשך ההתמודדות עם התפקיד. בעשור האחרון חל שינוי במבנה אוכלוסיית הילדים ב'בית הילד' בגילה. משרד הרווחה יצא בתכנית שמטרתה היא לטפל בילדים בקהילה. נסגרו פנימיות חינוכיות והצטמצמו פנימיות שיקומיות. 'בית הילד' בגילה הוגדר בעבר כפנימייה שיקומית, ובמסגרת השינוי הפכנו לפנימייה טיפולית. קיבלנו ילדים מורכבים יותר, עם צרכים שונים ועם דרישה לעבודה טיפולית רבה יותר מאשר בעבר. גם מספר המטפלים הוכפל. כיום יש ב'בית הילד' מטפלים באומנות, בדרמה, בבעלי חיים ובמוזיקה. יש יותר פסיכולוגיות ויותר עובדות סוציאליות. יש לנו אישור להכשיר אצלנו עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות במהלך לימודיהן". 
כיום "בית הילד" בגילה מונה 120 ילדים בגילאי 15-6, שליש מהם בנות והרוב בנים. הילדים חיים בעשר קבוצות של 12 ילדים בכל קבוצה. שמונה מהקבוצות הן משפחתונים שמנוהלים על ידי זוג שגר איתם, ושתי קבוצות הן אקסטרניות ובנויות מילדים שנמצאים כל היום בפנימייה ושבים לביתם בלילה. חניכי "בית הילד" לומדים בכחמישים בתי ספר בירושלים, כל חניך בבית הספר המתאים לו. 75 אחוזים מהתלמידים לומדים בחינוך מיוחד. 
בעבודתו ב"בית הילד" בגילה רואה מוטי אסרף מדי יום את הצלחת דגם המשפחתונים. מלבד העובדה ש"בית הילד" מקנה לחניכים טיפול נפשי ומסייע להם לצאת ממעגל הפשע, החניכים סופגים ערכי משפחה וזוגיות. "היה לנו חניך מסוים שלא ראה את אביו במשך עשר שנים, משום שהאב התנתק מהמשפחה. מִשאלתו של אותו ילד הייתה שאביו יגיע לחגיגת בר מצווה שלו. איתרנו את האב והזמנו אותו לחגיגת בר המצווה המרגשת, שנערכה ב'בית הילד'. אותו ילד הוא כיום מפקד בצבא, ובכל חופשה הוא מגיע ל'בית הילד', מעביר לילדים שיחות, מספר בגלוי מה עבר עליו ואומר לנו שהצלנו אותו". 
בשנת הלימודים האחרונה של החניכים ב"בית הילד", בכיתה ח', נערכים דיונים מקצועיים בשיתוף לשכת הרווחה ולעתים גם בשיתוף ההורים על המשך דרכו של כל חניך. נבדקת האפשרות להחזירו לביתו. זו המטרה, וחזרת הילד לביתו נחשבת להצלחה. אולם אם אין אפשרות כזו נבדקות הפנימיות שמתאימות לכל חניך. חלק מהחניכים ממשיכים ללמוד באמי"ת פתח תקווה. 
בוגרים רבים מבקרים ב"בית הילד" גם שנים רבות לאחר שסיימו להתחנך בו. "לחניכים רבים יש קשר עם הזוגות שהיו ה'הורים' שלהם במשפחתון. הזוגות וגם אני מלווים את הבוגרים בחתונות ובשמחות". 

המעבר למשפחתונים לנוער מתבגר בכפר הנוער אמי"ת פתח תקווה ע"ש בלאט

בתחילת שנות התשעים, כשחניכי המחזור הראשון של בית הילד בגילה סיימו את לימודיהם בכיתה ח', היה צורך להפנותם למסגרות אחרות. אולם צוות ההנהלה נתקל בקשיים רבים והתלבט לאן לשלוח את החניכים. רובם לא היו יכולים לחזור לבתיהם, כי למעשה, הבית לא השתנה. היה צורך למצוא להם מסגרת של פנימייה, ומסגרת כזאת, בדרך כלל, אופיינה כמודל מוסדי ולא משפחתי. הילדים היו צריכים להסתגל למקום שונה, כאשר היחס בו לא היה אישי ומספר הילדים בקבוצה היה גדול פי ארבעה ממה שהנער היה רגיל בחממה שבה גדל והתחנך רוב שנות לימודיו בבית הילד בגילה. אי לכך, חלק מהילדים נפלטו ממקום אחד ועברו למקום שני, ולבסוף חזרו לביתם וגם שם לא מצאו את מקומם.
מכיוון שמודל המשפחתונים נחל הצלחה עם ילדי בית הספר היסודי, החלו ברשת אמי"ת להבין, כי יש צורך לפתח מודל דומה גם עבור בני הנוער בגילאי התיכון, החיים בכפרי הנוער של הרשת. לצורך מימוש הרעיון הוקם צוות היגוי שהתמודד עם שאלות והערות שהופנו אליו, כגון: "מדוע בגיל התיכון הילדים צריכים לצאת מהבית?" "למה אתם נותנים להם עוד זוג הורים וקבוצה סגורה?" "הם צריכים כפרי נוער עם מדריך כדי שהם יוכלו לעשות מה שהם רוצים בחופשיות". גם משרד הרווחה העלה תהיות רבות ואף באקדמיה שאלו שאלות. 
מנהל מוסד עלייה, כיום כפר הנוער אמי"ת פתח תקווה ע"ש בלאט, בין השנים 1991-1975 היה רוני מאור, והשינוי הגדול במבנה כפר הנוער התקבל בשנה האחרונה לניהולו. "ההנחה ביחס למתבגרים הייתה שהם אינם זקוקים למסגרת מחבקת, ומתאימה להם יותר הקבוצה החברתית", אומר מאור. "עקרונית, הנחה זו נראית כנכונה, אך בתנאי שהמתבגרים, אכן, זכו בצעירותם למסגרת מחבקת. לדאבון הלב, חלק ניכר מהנקלטים במוסד לא זכו לכך, ולכן סברנו שעל הכפר להעניק את מה שנמנע מהם בבית. המסקנה הייתה שיש להקים מסגרות דומות גם בחינוך העל-יסודי". 
רשת אמי"ת בראשות ד"ר עמי זאבי, שהיה אז המנכ"ל, פנתה למִנהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך, שבאחריותו ובפיקוחו היה אמי"ת פתח תקווה, בבקשה לאשר את השינוי ולאפשר את הפעלת מודל המשפחתונים ואת תקצובם. לאחר שביקרו מפקחי המִנהל לחינוך התיישבותי ומנהלו בבית הילד שבירושלים, למדו והכירו את הפעלתו של מוסד חינוכי במבנה של משפחתונים, אישר משרד החינוך את הבקשה. כמו כן, אושר המבנה התקציבי המיוחד להפעלת המשפחתונים בכפר. 
בהדרגה עבר הכפר הסבה מהמבנה החברתי למבנה הפרטני. לצורך כך עברו הפנימיות שיפוץ יסודי והותאמו למבנה החדש. הבתים קיבלו תשתית של דירת מגורים עבור משפחתון המונה עד 15 חניכים. התשתיות כללו חדר אוכל ומטבח, מועדון, חדרי מגורים עם שירותים צמודים, חדר כביסה ועוד. לראש הקבוצה נבחר זוג מחנכים המסוגל להעניק לחניכים את המיטב: תמיכה רגשית וחינוכית, דאגה לכל מחסורם, מעקב אחרי התקדמותם, הפנייתם על פי הצורך לטיפול רפואי ופסיכולוגי, ביקור בבית הספר כדי לעקוב אחרי התקדמותם ודאגה להווי חינוכי בשעות הפנאי. בית המגורים קיבל צביון של בית הורים שבו גרים, אוכלים, מכינים שיעורים ומבלים. 

הקשר של הבוגרים לכפר נמשך גם אחרי עזיבתם

"הדגם החדש של המשפחתונים, אכן, שינה באופן מוחלט את הרגשתם של החניכים", אומר רוני מאור. "הגישה האישית והתומכת צמצמה תסכולים ואכזבות, ובמקומם החלו החניכים לגלות נכונות רבה יותר להתמודד עם הקשיים. התפיסה שכל אחד זקוק ליד אוהבת, ללא קשר לגיל ולמוצא, הוכיחה את עצמה כנכונה והביאה בהדרגה לשינוי מוחלט בהתנהגות התלמידים ובהישגיהם.
"היום, כ-20 שנים להיווסדם של המשפחתונים בכפר, אנו עדים לבוגרים רבים שסיימו את חינוכם בכפר במסגרת הדגם החדש, וההבדלים בינם לבין המחזורים מהדגם הקודם בולט לעין. הזדהותם של בוגרי המשפחתונים עם הכפר והכרת התודה על מה שקיבלו מחממת את הלב. הקשר של הבוגרים לכפר נמשך גם לאחר עזיבתם, והם מרבים לבקר במקום. הכפר העמיד לרשותם בית בוגרים, שאליו הם יכולים לבוא בסופי שבוע, להיפגש עם הצוות ולכבס את הכביסה המלוכלכת". 
רוני מאור, מנהל כפר הנוער אמי"ת פתח תקווה ע"ש בלאט (מוסד עלייה) בין השנים 1991-1975, מפקח וסמנכ"ל פדגוגי של רשת אמי"ת עד לשנת 2003.

תהליך של שינוי הדרגתי

לאחר שמונה שנים שבהן עבד ד"ר אמנון אלדר בבית הילד בגילה שבירושלים וניהל את בית הילד בשכונת בקעה שבעיר, החל לנהל את כפר הנוער אמי"ת פתח תקווה, לשעבר "מוסד עלייה", וליישם בו את מודל המשפחתונים. תהליך השינוי היה הדרגתי, כאשר בכל שנה נכנסה כיתה ט' החדשה למודל המשפחתונים.
"זכות גדולה ניתנה לי בחיי", אומר ד"ר אלדר. "זכיתי להקים שתי מסגרות חינוכיות חדשות: האחת הייתה קטנה – הקמת משפחתונים בבית הילד בבקעה, והשנייה – הייתה לקחת כפר נוער ולהפוך אותו מן היסוד למודל אחר לגמרי. ממודל רגיל של פנימייה קונבנציונלית עם המסדרון הארוך, עם מדריך על שלושים ילדים, ביקשנו לשנות את המקום למשהו שייקרא 'קהילה חינוכית שיקומית'. הילדים היו זקוקים גם לשיקום. לא קראנו לפנימייה 'טיפולית', כי מילה זו מדגישה את הצד החלש שלהם. 
"העדפנו שהיחידה הסוציאלית או הפסיכותרפיסטית תשמש רק כתמיכה ברקע, ואילו הזוגות, המשפחתון והמורים יובילו את הטיפול היומיומי בחניך". בתוך קהילת המשפחתונים מתמלאים כל הצרכים של הילדים. יש בהם את המבנה המשפחתי, את בית הספר ואת המתנ"ס. המסר שמשודר לחניכים הוא שהם חיים אורח חיים נורמאלי; רוכשים מקצוע, לומדים לבגרות וצועדים קדימה בידיעה שהם מקבלים כל העת תמיכה ראויה. 

המחקר על האפקטיביות של המשפחתונים

"בשנת 1994 הגיעה לביקור באמי"ת פתח תקווה משלחת מהונגריה דרך משרד החינוך", מספר ד"ר אמנון אלדר. "בהונגריה הקימו כמה מוסדות שדומים למוסדות שלנו, ורוני מאור ואני ביקרנו שם. כאשר הם באו לבקר בארץ הוצע להם לראות את המודל החדשני שלנו. 
"בסיום הביקור הם הציעו לי לקבל מלגה לכתיבת דוקטורט באנגלית באוניברסיטת בודפשט בנושא המשפחתונים. בעבודת הדוקטורט ערכתי השוואה בין המודל המשפחתי לבין המודל של המסגרת הישנה. למעשה, חקרתי את מה שעשינו בשטח. תוצאות המחקר היו מרשימות מאוד, בעיקר בכל הנוגע לבוגרים, ותוצאות אלו חיזקו אותנו להמשיך לצעוד בכיוון הזה. 
"מסקנות המחקר הראו שהמשפחתונים מעניקים לחניכים יכולת לגבש זהות ולעצב זהות, יכולת ראייה של עצמך כשייך לקבוצת שווים ויכולת לפתח מיומנויות, ולא רק לימודיות. במסגרת המתנ"ס נתנו לילדים להתפתח במוזיקה, בספורט, בדרמה ובתחומים נוספים על פי בחירתם. ואכן, הם הגיעו להצלחות. 
"העובדה שהבוגרים מתגייסים לצבא, מצליחים, מתקדמים לקצונה ומשתלבים בחברה הישראלית – זו הצלחה חינוכית אדירה! במידה מסוימת אולי הימרנו על המודל הזה בשנת 1990, אבל לשמחתנו ולשמחת כולם הוא מצליח מאוד".
מתוך ראיון עם ד"ר אמנון אלדר, שהיה מדריך בבית הילד בגילה, מנהל בית הילד בבקעה, מנהל כפר נוער אמי"ת פתח תקווה וכיום מנכ"ל רשת אמי"ת.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Dedicated by Rabbi Dr. Joseph and Blanche Katz Renov in honor of the Children of AMIT