פרק ג: בית הילדים שליד בית צעירות מזרחי בירושלים
למחרת ליל פיצוץ הגשרים, ביום י"ט בסיוון תש"ו, 18 ביוני 1946, ערך הצבא הבריטי מצור על יישובים ועל דרכים במטרה ללכוד את חברי "תנועת המרי" (ארגון זמני שבו השתתפו כל המחתרות בארץ). תנועת המרי פוצצה במבצע מאורגן 11 גשרים המחברים את ישראל עם שכנותיה. באותו יום נערך בירושלים טקס פתיחת בית הילדים שליד "בית צעירות מזרחי". אמנם, הארץ בערה, הבריטים חיפשו בחמת זעם את חברי המחתרת היהודים, אך "נשי מזרחי באמריקה" ידעו היטב מהי המטרה הקדושה העומדת מול עיניהן.
הטקס נערך במעמד נשיא המזרחי, הרב מאיר בר אילן, ובנוכחות הנשיאה העולמית של הסתדרות "נשי מזרחי באמריקה", בלה גולדשטיין, שהגיעה מארצות הברית במיוחד לטקס. באותו ערב נפתחה תערוכה של פריטי מלאכת יד, שהכינו חניכות "בית צעירות מזרחי", התערוכה הוצגה בפני הקהל. את התערוכה הכינו חניכות המוסד. טקס פתיחת בית הילדים שיקלוט יתומים יהודים, שנותרו באירופה בתום מלחמת העולם השנייה, עורר התרגשות רבה.

הגעת המשלחת המיוחדת לכבוד פתיחת בית הילדים בירושלים 

לכבוד פתיחת בית הילדים שליד "בית צעירות מזרחי" בירושלים הגיעה ביוני 1946 מארצות הברית משלחת של "הסתדרות נשי מזרחי" באמריקה. חברי המשלחת באו לטקס הפתיחה ונשארו לסייר בארץ למשך שלושה חודשים. בין חברי המשלחת הייתה נשיאת הארגון בלה (בלומה יהודית) גולדשטיין, גיסתה של בתיה גוטספלד.
הנשיאה בלה גולדשטיין, הרבנית דבורה רבינוביץ (סגן יו"ר) והרב שמחה רבינובץ הפליגו לארץ ישראל באנייה 'וולקאניה', וכך הם סיפרו לכתב "הצופה": "מארצות הברית הפלגנו ב-11 במאי. כיסופינו להגיע מהר לארץ הקודש, ארץ תקוותנו, החישו והנעימו עלינו את הנסיעה. הבאנו אתנו ספר תורה מאת הפועל המזרחי באמריקה, מתנת הרב קאצטר באמריקה לאחד הקיבוצים של הפועל המזרחי בארץ. הנוסעים הדתיים באנייה מתרכזים מסביב לספר התורה בתפילה בציבור וכו' ושרויים היינו כבר באנייה באווירה של ארץ ישראל.
"בנוגע לתכלית ביקורנו בארץ ולתכניות לעתיד הרי ברור כי מטרת חפצנו – רשת ענפה של מוסדות שהקימונו כאן. ואלמלא המלחמה היינו מקדימות ובאות עוד לפני שש שנים. בדרך כלל כלו עינינו מלייחל לסוף המלחמה, לבוא ולראות מה נוצר כאן. אמנם בטוחות היינו בנציגה שלנו כאן, הגברת בתיה גוטספלד, שהיא מכלכלת מעשיה בתבונה ובכישרון, אבל אינה דומה שמיעה לראייה. ובאמת, הופתענו למראה עינינו. אף לא תיארנו לעצמנו כי ההישגים גדולים ונכבדים כל כך". 
"הצופה", כ"א בסיוון תש"ו, 20.6.46.

קליטת העולים הצעירים בבית הילדים בירושלים

אחד החניכים הראשונים בבית הילדים שליד "בית צעירות מזרחי" הוא אהרון רוני מאור, שלימים הפך להיות מנהל מוסד עלייה, מפקח וסמנכ"ל פדגוגי של רשת אמי"ת. מאור נולד ב-1938 באמסטרדם שבהולנד. בזמן מלחמת העולם השנייה הוסתר הפעוט אצל משפחה לא יהודית בכפר במרכז הולנד יחד עם שלושה ילדים נוספים. גם אביו הסתתר אצל משפחה נוצרית. אמו הייתה אסירה במחנה ברגן-בלזן, ולמזלה ניצלה כשהוחלפה יחד עם 221 אסירים תמורת גרמנים שחיו בישראל במסגרת רשימה שכונתה "רשימת פלשתינה". האם הגיעה לארץ ביוני 1944.
ביוני 1946, בהיותו בן שמונה, צורף רוני מאור לקבוצה של עליית הנוער ועלה באנייה לארץ ישראל. "על הרציף עמדה אמא והמתינה לי בדריכות. עמדנו להיפגש אחרי פרידה של שלוש שנים. הפגישה הראשונה הייתה מאכזבת ומדכאת. פגשתי אישה חלשה וחולנית, שסבלה מסחרחורת והיה עליי לתמוך בה ביציאתנו מהנמל. מאוחר יותר הבנתי שאין לאמא את הכוחות ואת היכולת לגדל אותי. אמא פנתה לעליית הנוער וביקשה עזרה. הופניתי לבית הילדים שעל יד 'בית צעירות מזרחי' בירושלים, שהיה שייך ל'נשי מזרחי באמריקה'". 
בית הילדים שליד "בית צעירות מזרחי" בירושלים נוסד מתוך צורך השעה לקלוט את הילדים העולים הצעירים. בעוד שנערים ונערות בגילאי חטיבת ביניים ותיכון נקלטו ב"מוסד עלייה" שליד פתח תקווה, הילדים בגילאי הגן ובית ספר היסודי נשלחו למוסדות כמו כפר הילדים במוצא ו"תל רענן" בתל ליטבינסקי, אבל מקומות אלו היו יכולים לקלוט מספר מוגבל של ילדים. 
בית הילדים שליד "בית צעירות מזרחי" אִפשר ל"נשי מזרחי" להרחיב משמעותית את מספר הנקלטים.

"אחוות לוחמים" בין ילדי המוסד

בבית הילדים שליד "בית צעירות מזרחי" גרו הילדים בקבוצות של שמונה ילדים בחדר, דבר שלא אִפשר כמעט פרטיות. "היו בעיות של הסתגלות", אומר רוני מאור. "מפעם לפעם היו כאלו שסבלו ממצבי רוח קשים. רובם ככולם היו יתומים, והיו כאלו שראו כיצד הנאצים רוצחים את הוריהם. העובדה שהילדים היו עדים לכל כך הרבה רוע השאירה בהם משקעים קשים, שלא פעם גרמו להתפרצויות. התופעות טופלו על ידי מדריכים ומדריכות צעירים, ללא עזרה מעובדים סוציאליים או פסיכולוגים. הם עשו את המיטב, אך יכולתם הייתה מוגבלת. המוסד ניסה לעשות כל מה שהוא יכול כדי להרגיע אותנו. המאמצים היו כנים ואמתיים, אך מי שלא חווה את מה שאנחנו עברנו התקשה להבין אותנו. 
"לכאורה, הבניין היפה של המוסד והטיפול המסור צריכים היו לתת מענה לכל צרכינו. אלא שבית נאה, מזון משופר וביגוד ראוי, ככל שהם חשובים, אינם תחליף לאמא אוהבת. חסרונה של חממת ההורים הורגש היטב, והילדים ביטאו זאת לא אחת בהתנהגות חריגה".
אוכלוסיית הילדים במוסד בירושלים הייתה מורכבת תחילה מפליטי שואה בלבד. במרוצת מלחמת העצמאות ולאחריה הצטרפו אליהם יתומים ממלחמת העצמאות, ועם ראשית גלי העלייה קלט המוסד ילדים שהוריהם טרם הגיעו לארץ או שנבצר מהם לגדל אותם. "כל אחד מאתנו ידע מה עבר השני, והייתה בינינו מעין 'אחוות לוחמים'". 

למדנו לחיות איש עם רעהו

"שבע השנים שבהן שהיתי בבית הילד בירושלים עיצבו את אישיותי והשפיעו על המשך דרכי", מספר רוני מאור. "למדנו לחיות איש עם רעהו והבנו שהחיים אינם פיקניק. מעבר לחיי השגרה חווינו את הקמת המדינה ואת מלחמת העצמאות שבאה בעקבותיה. כזכור, ירושלים הייתה במוקד האירועים וסבלה ממצור, ובעטיו סבלנו גם אנחנו ממחסור במזון ובמים. העיר הייתה מופגזת יום ולילה, ונאלצנו לשהות במקום מחסה. לפנימייה הייתה קומת מרתף ששימשה כמכבסה, ולשם הורידו את כולנו. אסור היה לצאת משם, לא ביום ולא בלילה, כל עוד נמשך הירי. 
"המדריך שלנו צבי גרינברגר הי"ד היה מגויס, והוא נהרג במלחמה בקרבות בעיר העתיקה. נפילתו בקרב הלמה בנו קשות. אהבנו אותו וחשנו את עצמנו שוב מיותמים. באותם ימים כל המדריכים הגברים היו מגויסים, ואת האחריות עלינו נטלו המדריכות. באשר לארוחות, המזון היה מועט בגלל המצור ונאלצנו להסתפק במה שהיה. כל אחד קיבל בכל ארוחה שתי פרוסות לחם מרוחות בעיסה שהייתה תערובת של ריבה ומים. לכאורה, הארוחה הייתה דלה, אך לא זכור לי שסבלנו רעב.
"לזכותם של הגופים האחראים על הפנימייה בבית הילד בירושלים ניתן לומר שהם דאגו שלא יחסר לנו דבר. החל מ'נשי מזרחי באמריקה' שתרמו ביד רחבה ודאגו לכל מחסורנו וכלה בעליית הנוער שהשתתפה באחזקת הילדים וליוותה אותנו בתחום החינוכי בתקופת התחנכותנו בפנימייה". 

מה טוב יותר לעולים חדשים?

"השאלה אם לחנך ילדים במסגרת אינטגרטיבית (מעורבת) או נפרדת עולה גם היום בהתייחס לעלייה מאתיופיה", אומר רוני מאור. "המעבר התרבותי החד מעורר אצל העולים את הרצון להישאר ביחד כדי שהאחד יתמוך בשני. במקביל, היעדר המפגש עם אוכלוסיות מרקע שונה יוצר ניתוק שאחריתו משבר. לדעתי, אין מקום לבתי ספר הומוגניים, ועם כל הקושי שבכך חייבים העולים והוותיקים להימצא ביחד, כדי ללמוד לחיות אלו עם אלו. 
"בעת שעליתי ארצה כילד בן שמונה לא ידעתי עברית. למרות זאת הופניתי לכיתה ישראלית, עובדה שגרמה לי לא מעט מפחי נפש ותסכולים. יתרה מזו, בגלל שלא ידעתי את השפה שובצתי בכיתה א' במקום בכיתה ג', שבה הייתי אמור ללמוד. רק בסוף השנה הראשונה הקפיצו אותי לכיתה ג' בהתחשב בגילי. כיום אני אסיר תודה שהתאפשר לי ללמוד בבית ספר אינטגרטיבי. זו הייתה החלטה אמיצה שהוכיחה את עצמה".
מתוך ראיון עם רוני מאור, חניך בבית הילדים שליד "בית צעירות מזרחי", מנהל "מוסד עלייה" בין השנים 1991-1975, מפקח וסמנכ"ל פדגוגי של רשת אמי"ת בין השנים 2003-1991.

השתלבות חניכי בית הילדים בבית הספר העירוני

בבית הספר העירוני חשו ילדי המוסד בנוח, אך לא השתלבו בחברת הילדים של הכיתה. "היינו קבוצה נפרדת שכונתה 'ילדי המוסד' ושמרנו זה על זה", אומר רוני מאור. 
בית הספר העירוני בירושלים והמוסד לילדים שליד "בית צעירות מזרחי" בירושלים עשו את המיטב למען הילדים. שתי ההנהלות הגיעו להבנה שילדי המוסד ישתתפו בכל פעילויות בית הספר, כולל אלו שהן מעבר ללימוד בכיתה, כמו הצגות וטיולים.
"במשך המלחמה לא הלכנו לבית הספר, משום שהוא נסגר בשל הקרבות. עם תום הקרבות חזרנו ללימודים, ובדרכנו לבית הספר ראינו לראשונה את ההרס שההפגזות גרמו לעיר ירושלים. בית הספר היה ממוקם ברחוב הלל, הסמוך לרחוב בן יהודה, שנהרס כליל בעת שהוצבה בו משאית ממולכדת שהתפוצצה וגרמה לנזק אדיר. מראה הרחובות ההרוסים חרוט בזיכרוני עד היום".

זיכרונות ילדות וכמיהה למשחק כדורסל בבית הילדים 

יוסף אליעז, שנולד בליטא ב-1939, שרד יחיד ממשפחתו, עלה ארצה עם עליית הנוער ולמד בילדותו בבית הילדים שליד "בית צעירות מזרחי" בירושלים. הוא מספר כי הילדים הבנים התביישו בכך שבית הילדים נקרא "בית צעירות מזרחי", כשמו של המוסד לנערות הצמוד לו. "אנו, הבנים שבמוסד, מאוד התביישנו בשם הזה והיינו נפתלים ומתפתלים קשות כאשר נשאלנו למקום מגורינו".
בזיכרונותיו הוא מספר כי מעברו האחר של הרחוב השתרע מגרש רחב ידיים ששימש כמחסן גרוטאות. "על כל אלה שלט ביד רמה אדון משולם, יהודי מוצק מעולי תימן, בעל זקן עבות והדרת פנים, אשר גילה סובלנות יתרה כלפינו, הילדים... באחד הימים, ואנו לערך בכיתה ה' או ו', אירע הדבר: הוחלט להקים בניין נפרד, על מנת שישמש בית ספר תיכון וסמינר לבנות... הובאו חומרי בניין והחלה הכשרת הקרקע לבנייה... אחד הילדים בא והודיע כי הורשה על ידי מי מהפועלים או מנהל העבודה ליטול שני גזעים... שמחה גדולה הציפה את לבבותינו. חיש קל הובאו שני גזעים תמירים... מאי שם הובאו פטיש, מסמרים וכמה קרשים לבנית 'הלוחות'. מנהל המוסד אף הואיל להעניק לנו שתי טבעות מתכת לסלים... משנסתיימה בנייתם של שני עמודי הכדורסל חפרנו חיש בורות, מישהו הביא מלט וחול, הכין בטון, ולששון לבנו שני העמודים הוצבו אחר כבוד על מכונם. עוד בטרם יבש הבטון כבר הובא מאי שם כדור... מצרך נדיר ויקר-המציאות... נחלקנו לקבוצות, ובמהרה פתחנו בשורת משחקים נלהבת, והשמחה הרקיעה עד בלי די. 
"אלא שהשמחה לא ארכה: לפתע הופיע אדם כרסתני כעוס ופתח בצעקות ובגידופים... לא הועילו כל ההסברים כי קיבלנו רשות ליטול את המוטות. האיש היה הלום כעס. אחז באחד העמודים והחל לטלטלו הלוך ושוב עד שעקרו והטיחו ארצה... ניצבנו שם, כל הילדים, מלווים בעינינו הדומעות את הלוח המיטלטל, ולבנו פרפר והלם בקצב הטלטולים... מאז לא אהבתי לשחק כדורסל. אמנם פה ושם נטלתי כדור לידי, אך אהבת המשחק נעקרה מלבי יחד עם אותם שני עמודים קיקיוניים. 
"כדורסל במוסד הילדים בירושלים, בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת..."
מזיכרונותיו של יוסף אליעז, חניך בבית הילדים שליד "בית צעירות מזרחי" בירושלים ולימים משפטן, שופט תעבורה ושופט שלום. 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Dedicated by Rabbi Dr. Joseph and Blanche Katz Renov in honor of the Children of AMIT