פרק א: ילדי טהראן
פעילותן של "נשי מזרחי באמריקה" הלכה והתרחבה ברחבי ארץ ישראל, ולאורך שנות הארבעים הן פעלו בהתאם לצרכי השעה של מדינת ישראל: הן סייעו בארגון חג הפסח בקיבוצים הדתיים ובישיבות וכן הקימו מעונות לילדים ביישובים החקלאיים של המזרחי. כמו כן תחזקו את משק הפועלות של הפועל המזרחי וסייעו בהקמת בית הילדים בקיבוץ טירת צבי, הקיבוץ הדתי הראשון בארץ. הן הקימו יחד עם ארגון "אמן" (ארגון נשי מזרחי) מועדונים לילדים ליתומים. 
לאחר השואה היה צורך דוחק להעניק קורת גג לילדים פליטי השואה, ששרדו את התופת והגיעו ארצה, חלקם ללא הוריהם. כמו בעבר, גם הפעם התייצבו "נשי מזרחי באמריקה" לתרום ולהושיט יד במקום שבו זקוקים להן.

התלאות של "ילדי טהראן"

העלייה ארצה בזמן מלחמת העולם השנייה הצילה את חייהם של יהודי אירופה, שהיו נתונים תחת רדיפות הנאצים. עקב ההגבלות והקשיים שהציבו הבריטים לא ניתן היה לפתוח לרווחה את שערי ארץ ישראל לעלייה המונית, לכן היישוב פעל בדרכים נסתרות כדי להעלות את המעפילים.
קבוצה ייחודית של עולים, שהגיעה לישראל בשנת 1943, הייתה קבוצת "ילדי טהראן" שמנתה כ-1,230 איש, ביניהם 860 ילדים, מתוכם 719 נותרו ללא הורים. קבוצת ילדים זו זכתה לקבל את שמה של בירת איראן, על אף שמוצאם של הילדים היה מפולין. הסיבה לכינוי השם "ילדי טהראן" היא משום שטהראן הייתה תחנה בדרכם ארצה. 
ראשית סיפור עלייתם של "ילדי טהראן" נעוץ בבריחתם של כ-300,000 יהודים מפולין אל חבליה המזרחיים של המדינה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. נמלטים רבים נתפסו על ידי הצבא האדום והוגלו לסיביר ולברית המועצות. שם שהו במחנות שונים ונדדו ממקום למקום תוך רעב ומחסור. במסע הארוך ורב התלאות איבדו ילדים רבים את הוריהם. בשנת 1942 אישרה ממשלת ברית המועצות ליהודים רבים לעבור את הגבול ולהצטרף לצבא הפולני ששיקם את עצמו בפיקוד גנרל ולדיסלב אנדרס. אל הצבא, שכונה "צבא אנדרס", הצטרפו פליטים יהודים רבים וביניהם ילדים. הם חברו לצבא אנדרס בדרכו לאיראן, שם הורשה על ידי הבריטים לקיים את אימוניו. בין הצועדים עם חיילי צבא אנדרס היה גם מנחם בגין ז"ל, לימים ראש ממשלת ישראל, שהיה אז מפקד בית"ר ועסק בהעלאת יהודים ארצה. 

מסע חוצה ארצות
 
הסוכנות היהודית הקימה בעיר הבירה טהראן מחנה לילדי הקבוצה, ובו שהו כאלף ילדים בני שנתיים עד שמונה-עשרה לצד פליטים מבוגרים רבים, שמצבם הבריאותי היה רעוע. השהות במחנה נמשכה כשבעה חודשים, ובזמן זה ניתנו לילדים שיעורים בעברית ונעשו הכנות לעלייתם ארצה. 
בינואר 1943 הועלו הפליטים על אנייה שהפליגה לנמל קרצ'י שבהודו (כיום פקיסטן). מהודו הפליגו העולים באנייה אחרת לנמל עדן שבתימן, וכעבור חודש הגיעו לנמל סואץ שבמצרים. שם הם הועלו על שתי רכבות והגיעו ארצה ביום י"ג באדר א' תש"ג, 18 בפברואר 1943. 
מסעה של הקבוצה עורר התרגשות גדולה ביישוב היהודי. לאורך מסלולי הרכבות ובשתי התחנות, ברחובות ובעתלית, המתינו לילדים אלפים מתושבי הארץ שערכו להם קבלת פנים חמה ונרגשת. 

שירת התקווה עלתה מפיות אלפים

למחרת נכתב בעיתון "הצופה": "חוויה עמוקה, שזעזעה את הנפש הייתה קבלת הפנים, שנערכה בתחנת הרכבת ברחובות ליתומי פולין שהגיעו אתמול ברכבת ממצרים. בילדים אלו – גאולים ראשונים, מחופי צער ודווי, הלומי אסון, יחפים ולבוש דל על בשרם – ראו הנאספים את המבשרים הראשונים של התחלת ההצלה". 
בין הקהל שהמתין לעולים החדשים עמדו בתחנות הרכבת רבנים, תלמידי בתי ספר, מנהיגי היישוב ואישי ציבור וביניהם בתיה גוטספלד ונציגות נוספות של "נשי מזרחי". בתחנות המתינו גם כלל תושבי הארץ, שהצטיידו במיני מתיקה, בלחמניות ובפירות. 
"גל של התרגשות עבר בין הקהל. אנשים שחיכו לקרוביהם פרצו בבכי... בכניסה לכל קרון עמדו שוטרים בריטים וחיילים, אך הם לא מנעו מאחדים לעלות לרכבת ולחבק את קרוביהם ומכריהם. שירת 'התקווה' עלתה מפיות אלפים מרציף התחנה בקול ענות גבוהה, ילדים ומבוגרים שרו יחד ובכו יחד". 
"הצופה", י"ד באדר א' תש"ג, 19.2.43.

הקמת בית ל"ילדי טהראן"
 שער 3 פרק א קבוצת ילדי טהרן וילדי טרנסניסטריה בגינה של ב.צ.מ תל אביב 1944.png
קבוצת ילדי טהרן וילדי טרנסניסטריה בגינה של ב.צ.מ תל אביב 1944​
 
עם הגעת "ילדי טהראן" ארצה התחולל ויכוח סוער בין זרמי החינוך הדתיים והחילוניים בשאלה, אלה מוסדות חינוך יקלטו את הילדים. הגורמים הדתיים, ובראשם הרב הראשי האשכנזי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, וכן אישים מהמזרחי טענו שהילדים צריכים להישלח למוסדות חינוך דתיים בשל היותם יוצאי משפחות דתיות. לעומתם, דרשו גורמים חילוניים לשלוח את הילדים לקיבוצים חילוניים, שם הם יזכו לגדול בתנאים טובים. הנרייטה סאלד פסקה בסוגיה וקבעה שילדים שגילם מעל ארבע-עשרה יבחרו בעצמם את המוסד, שבו הם רוצים ללמוד, ואילו ילדים צעירים מגיל זה יעברו בירור במטרה לגלות אם גדלו במשפחה דתית. 
על פי דיווח שמסרה סאלד לגבי חלוקת "ילדי טהראן", מבין הילדים הצעירים הועברו 298 ילדים למוסדות חינוך חילוניים, 288 ילדים הועברו למוסדות חינוך של המזרחי, 38 ילדים הועברו למוסדות חינוך של אגודת ישראל ו-36 ילדים הועברו למוסדות חינוך מסורתיים. מבין הבוגרים 39 נערים בחרו בחינוך חילוני, 28 נערים בחרו בחינוך של המזרחי ו-11 נערים בחרו בחינוך מסורתי. 
לאחר שהייה קצרה במחנה בעתלית הועברו הילדים למוסדות חינוך של המזרחי. הילדים הועברו למוסדות הבאים: "כפר הנוער הדתי" שליד כפר חסידים, למעון עולים באחוזת שמואל, לבית עולים בבת גלים, ל"בית חלוצות" בירושלים, לחוות הלימוד לנערות ברמת רחל ול"בית צעירות מזרחי" בירושלים. תלמידות "בית צעירות מזרחי" פינו את חדריהן לטובות הילדים העולים ונשלחו ל"גיוס עבודה" בקיבוצים טירת צבי ושדה אליהו. 
קבוצת הילדים בני ה-14-12 שהגיעה ל"בית צעירות מזרחי" בירושלים הייתה מורכבת מבנים ומבנות. המרכז העולמי של המזרחי חילק לילדים סידורים וטליתות. בסיום תפילת הערבית ביומם הראשון במוסד נדהם הצוות החינוכי ממספרם הרב של הילדים שאמרו "קדיש יתום" אחר הוריהם.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Dedicated by Rabbi Dr. Joseph and Blanche Katz Renov in honor of the Children of AMIT