פרק ב: בית צעירות מזרחי בתל אביב
שער 2  פרק ב בית צעירות מזרחי תל אביב.jpg 
בית צעירות מזרחי תל אביב

לקראת סוף שנות השלושים, בעקבות ההצלחה הגדולה של "בית צעירות מזרחי" בירושלים ובעקבות העלייה המוגברת של בני נוער דתיים בעליית הנוער ארצה, התחזק הצורך להקים מוסד נוסף לנערות בתל אביב. עיריית תל אביב הקצתה לבניית המוסד שני דונמים במרכז העיר ומהנדס העירייה תכנן את הבניין. הוצאות הבניין, שעמדו על סך של כ-10,000 לירות ארץ ישראליות, שולמו על ידי "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה" בתמיכת ידידות המוסד בדרום אפריקה.
בל"ג בעומר של שנת תרצ"ז הונחה אבן הפינה והחל להיבנות בניין מפואר בעל שתי קומות עם אפשרות לבניית קומה שלישית. לבניין הייתה חזית אחת לרחוב פרוג וחזית שנייה לרחוב דב הוז. הבית הכיל חדרי לינה לחלוצות, אולם אוכל ואולם קריאה, מטבחים מרווחים ואולמות ללימוד מלאכות הבית והגן. 
"הבית עם הקמתו יהיה תפארת לכל העיר", סיפרה גוטספלד בראיון לעיתון "הצופה" ביום ו' באדר א' תרצ"ח, 7 בפברואר 1938, "בפרט ליישוב הדתי. הוא ימלא את שלושת המחסורים המורגשים: בית לעולה החדשה ולפועלת מחוסרת העבודה, עזר להקמת מוסדות קואופרטיביים ומרכז חברותי-תרבותי לכל הפועלות הדתיות בתל אביב". 
החלוצות הראשונות נכנסו לבית בחנוכה תרצ"ט, דצמבר 1938. משלחת מטעם עיריית תל אביב ובראשה ראש העיר, ישראל רוקח, ביקרה במוסד החדש ומסרה את התרשמותה הנלהבת למנהלי המוסד. 

ייעוד חדש ל"בית צעירות מזרחי"

"הבניין נגמר בסוף שנת 1938. בנובמבר אותה שנה פתחו הנאצים בהתקפתם הבזויה על יהדות גרמניה, והעברת נוער מגרמניה לארץ ישראל נהפכה ממש לשאלת חיים ומוות. עלייה ארצה דרך מפעל עליית הנוער הגיעה לפסגתה, ואפשרויות הקליטה של היהדות הדתית לא הספיקו למלא את הדרוש. ושוב מצאה 'הסתדרות נשים מזרחי באמריקה' לנחוץ להעמיד את מוסדותיה לעזרת עליית הנוער. 'בית צעירות מזרחי' בתל אביב נהפך למרכז קליטה עבור חניכי עליית הנוער. היו בו חבר מורים ומדריכים וכל הציוד הדרוש בשביל מטרה זו. חלק מהבניין הוקצה, אמנם, לבית החלוצות, אבל בממד קטן יותר מאשר תוכן קודם".
בתיה גוטספלד, "הצופה", י"ג בתשרי תש"ד, 21.10.43.

קליטת עולות חדשות מגרמניה ומצ'כוסלובקיה

מיד לאחר הקמתו קלט "בית צעירות מזרחי" בתל אביב כ-60 נערות מגרמניה ומצ'כוסלובקיה, שעלו ארצה במסגרת עליית הנוער בעקבות פרעות "ליל הבדולח". הבנות למדו לימודי קודש, לימודי חול במקצועות מגוונים ולימודי כלכלת הבית. צוות המורים וההנהלה העניקו לתלמידות בית חם ואוירה משפחתית. התלמידות, שעקב עקירתן מבתיהן וממשפחותיהן לא זכו לחינוך דתי נאות, חונכו למצוות ולערכים דתיים במסגרת המוסד. בין המורים ב"בית צעירות מזרחי" בתל אביב היה ד"ר יוסף בורג, לימים מנהיג המפד"ל ושר בממשלת ישראל.
בשנים הבאות הוקמו בתי חלוצות נוספים בערים במרכז הארץ במימונן של "נשי מזרחי" בקנדה, בניו יורק ובאנגליה במטרה לסייע לעולות החדשות מבחינה חומרית, מקצועית וחברתית. 

זיו של שבת

"הנך נמשך אחר קולות השירה, יורד דרך החצר לקומה התחתונה, נכנס לאולם הסעודות הגדול ותמונה מתחשפת [נחשפת] בפני העין: סביב שולחנות מכוסים מפיות לבנות עומדות כששים נערות. כולן לבושות חולצות שבת צחורות, השערות מסורקות וזיו של שבת שוכן על פרצופיהן הרעננים. בראש השולחן ניצבת מנורת ענק ונערה אחת מדליקה את הנרות... 
"אתה מבחין בפרצופים, ולאור האור המסמא נראות העיניים הדומעות. עיניים מזילות דמעות. דמעות תוגה ודמעות אושר. מגרמניה, מאוסטריה, מצ'כיה באו, מהגיהינום הבוער... יושב אני לפני העסקנית הדגולה של המוסד, מרת גוטספלד, והיא משיחה בהתלהבות על אודות הבית. על פנינו עוברות [החניכות], יודעות הן כי היא וחברותיה באמריקה הצילו אותן מעמק הבכא והפכו אותן לאנשים, ואילו היא מכירה שהעמל אינו לשווא, שכאן הולכת ונעצבת האישה העברייה המיוחלת, הבונה בניין ממשי והבונה בניין המסורת הישראלית".
ה"צופה", "נערות דתיות", א' בסיוון תרצ"ט, 19.5.39.

הארמון המהודר באחד מרחובות תל אביב

ביום ז' באדר תש"א, 5 במרץ 1941, נערך ב"בית צעירות מזרחי" בתל אביב טקס הסיום של המחזור הראשון של חניכות המוסד, שכלל שבעים בנות, חלקן ילידות הארץ וחלקן מעליית הנוער. על אף שלא כל הנערות ידעו לדבר עברית בעת עלייתן ארצה נערכו הלימודים במוסד בעברית. 
שנתיים חלפו מאז שהמוסד הוקם והוא המשיך לגדול ולהוות סמל לפעילותן המוצלחת של "נשי מזרחי באמריקה". בכתבה שהתפרסמה בעיתון ה"צופה" תואר מראהו המהודר והמסודר של המוסד לנערות בתל אביב: "לפני שנתיים הוקם הארמון המהודר באחד מרחובות תל אביב, ועדיין הוא מבריק כביומו הראשון. הפרח המטופח המלבלב בגינה, הווילון הצחור על החלונות, הרצפות המצוחצחות, הסדר והניקיון בכל פינה – כל אלו מעידים על יד קפדנית המנהלת את המשק הגדול". 
במודעה שהופיעה בעיתון "הצופה" בסוף אותו חודש נאמר כי "בית צעירות מזרחי" עומד לפני הרחבת בית הספר והוספת כיתה לתורת משק בית וכיתה לתפירת שמלות וחליפות. הלימודים המקצועיים נערכו בשילוב לימוד חובה של עברית, תנ"ך, תולדות ישראל, ידיעת המולדת ואנגלית.

חָזַרְנוּ לִמְחוֹזוֹת הַחַיִּים

 

שְׂעָרֵנוּ גָּזוּז, עֵינֵינוּ בּוֹרְקוֹת

זֶה עַתָּה יָצָאנוּ מִיוֵן הַמְּצוּלוֹת

חֲלוֹמוֹת, סִיּוּטִים, חֲרָדָה, בִּעוּתִים

אִבַּדְנוּ אֵמוּן בָּאָדָם,

אֶת לַחְמֵנוּ נַסְתִּיר בַּמִּטּוֹת

יֵשׁ לִלְחֹם, יֵשׁ לִשְׂרֹד.

 

אִם חָזַרְנוּ לִמְחוֹזוֹת הַחַיּיִם,

אִם נִשְׂאַרְנוּ שְׁפוּיִים,

אִם גָּדַלְנוּ לַאֲנָשִׁים,

אוֹדֶה לְעַלְמוֹת הַחֵן הָרְחוּמוֹת:

מִרְיָם, לֶאָה וְחַנָּה

כְּאִמָּהוֹת הֶעֱנִיקוּ לָנוּ אַהֲבָה.

דְּאָגָה לְלֹא גְּבוּל, לִטּוּף, הַקְשָׁבָה.

 

אֲנִי זוֹכֵר אֶת בִּנְיָמִין, צְבִי וִיהוּדָה

נִשָּׂא עַל כְּתֵפָם, בִּימִינָם הַתּוֹרָה,

כְּבֵן אִמְּצוּנִי, לִקְרֹא לִמְּדוּנִי,

אֱגוֹזִים פִּצְּחוּ עֲבוּרִי בְּשַׁבָּת,

גַּם נָתְנוּ לִי לְנַצֵּחַ בְּמִשְׂחַק הַשַּׁחְמָט.

אֲנָשִׁים טוֹבִים וּרְחוּמִים

בִּזְכוּתָם חָוִיתִי יַלְדוּת וּנְעוּרִים.

 

חָזַרְנוּ לִמְחוֹזוֹת הַחַיִּים

בִּזְכוּת אֲנָשִׁים טוֹבִים וּרְחוּמִים.

תודה לכל האנשים הטובים, במיוחד ללאה באואר ב"בית צעירות מזרחי", 1944.

צבי אלפר, חניך ב"בית צעירות מזרחי" תל אביב וב"כפר בתיה" ולימים מורה ב"כפר בתיה". 

​תערוכה במלאת עשרים שנה ל"בית צעירות מזרחי" בתל אביב 

"500 דולר הציעה תיירת מאמריקה עבור שמלה עם רקמה תימנית שראתה בתערוכת העבודה של חניכות "בית צעירות מזרחי" בתל אביב", נכתב בעיתון מעריב במאי 1958. "אך השמלה אינה למכירה. התלמידה שעשתה אותה, מורה לעתיד, רוצה להדגימה בשיעוריה. אין זה המוצג היחיד שהיה גורף 'הון' במכירה פומבית. מרבית המוצגים נאים להפליא. 
"בתערוכה – הפתוחה עד 12 במאי – מפגין סמינר המורות למלאכת יד ובית הספר המקצועי של "בית הצעירות" מלאכת מחשבת למיניה: טווייה, סריגה, תפירה (מסנדלים ועד שמלת נשף). בית הספר המקצועי מתעכב בעיקר על התורה לעקרת הבית – מייעול במטבח ועד לחידוש צווארונים ואיטום מעילי גשם..."
"התערוכה מסודרת בטוב טעם ודמיון, מלווה הדגמה ציורית. הבנות בתלבושתן האחידה נענות לקהל בחן. קבוצת עסקניות 'מזרחי מחו"ל' – 75 נשים שבאו ארצה במאורגן – נתכבדה בתעודת-עשור בבית הספר. בסעודה בשעת פתיחת התערוכה נכחו הרב הראשי אונטרמן, ראש העירייה ושגריר ארצות הברית. סופר על תולדות הבית שהוקם לפני עשרים שנה למגורי עולות צעירות דתיות והפך מאז לבית ספר מצטיין. כיום לומדות בו 350 בנות, מהן 150 בפנימייה". 
תקווה ווינשטוק, "נערות מציגות הישיגיהן", "מעריב", כ"א באייר תשי"ח, 11.5.58.

המנהלת המיתולוגית ד"ר שרה שרשבסקי 

"בית צעירות מזרחי" שכן ברחוב דוב הוז 16/18 בתל אביב. היה זה מתחם רחב ידיים, רב רושם ובנוי לתפארת", מספרת אהובה לבל, מחנכת ומורה באותן השנים ולימים מפקחת ברשת אמי"ת. "המוסד החינוכי, שבשלביו הראשונים הוקם כדי לקלוט ולהכשיר לחיים בנות שהגיעו דרך עליית הנוער, צמח והתרחב והפך לאחד המוסדות הידועים והמבוקשים בתל אביב ובאזור כולו. כל זאת הודות לאישיותה ולניהולה של המנהלת המיתולוגית ד"ר שרה שרשבסקי, שניהלה את בית הספר בין השנים 1971-1950". 
"הייתה לה ראייה חינוכית ארוכת טווח. למגמות המקצועיות כמו: תפירה, פקידות וכלכלת בית הוסיפה את המגמה העיונית, ובד בבד הכשירה גם את התלמידות במגמות הטכנולוגיות לתעודת בגרות מלאה או חלקית. היא בחרה את המורים הטובים ביותר, כי בהם ראתה את סוד ההצלחה. היא לא התפשרה כהוא זה על איכות ההוראה והמשמעת. הייתה דומיננטית ביותר, ועם זאת הייתה קשובה לבעיות התלמידות וחיפשה להן תמיד מענה. באותו אופן נענתה לבעיות אקוטיות מוצדקות של המורים". 
"קפדנותה הדביקה את כל הצוות, וההישגים דיברו בעד עצמם. בעקבות זאת גברה הנהירה למוסד חינוכי זה מעל המשוער. כל מחזור מנה בין ארבע לחמש כיתות מקבילות. התלמידות הגיעו מכל קצות הארץ. באותה תקופה לא היו בכל עיר ובכל אזור מוסדות חינוך תיכוניים דתיים, ולכן בנות שרצו ללמוד ולהתקדם פנו ל'בית צעירות מזרחי' בתל אביב, והמוסד אִפשר להן לגור בפנימייה של המוסד. על הפנימייה הייתה מופקדת אם הבית המסורה גברת אריקה דוידס ז"ל, אלמנת הרב דוידס מהולנד. קפדנותה ויושרה היו לשם דבר. תחת עינה הפקוחה החדרים היו נקיים ומסודרים להפליא. לא נשמעו רעשים ונשמרו כללי ההתנהגות בקפידה. היא נעזרה בצוות מדריכות ומדריכים מסורים שסייעו לה בכול.
"קומת הקרקע כללה את חדר האוכל המרווח, שאליו הגיעו כל בנות הפנימייה וכן תלמידות שמקום מגוריהן מרוחק. הלימודים הסתיימו בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ולכן חדר האוכל נתן מענה לארוחה מסודרת. צמוד לו היה מטבח ענק ששימש כמקום הלימוד המעשי של בנות המגמה לכלכלת בית. באותה קומת קרקע היו גם מוקדים נוספים ששימשו את צרכי בנות הפנימייה וצרכי בנות המגמה, כמו חדרי גיהוץ או חדרי כביסה. הניקיון היה מוקפד בזכוכית מגדלת. על כל זאת הייתה עינה של ד"ר שרשבסקי צופיה.
"לימים נאלץ המוסד הנפלא הזה לעבור לקריית החינוך בתכנית ל' בתל אביב. משרדי הרשת נותרו בבניין עוד כמה שנים, עד למעבר של המשרדים לפתח תקווה. הייתה לי זכות גדולה לעבוד במחיצת ד"ר שרשבסקי. למדתי ממנה רבות. השקפתה החינוכית ודרך ניהולה שימשו לי בסיס לעבודתי כמחנכת וכמורה ב'בית צעירות מזרחי' ומאוחר יותר כמפקחת לספרות ולשון ברשת אמי'ת".

המחנך של המחזור הראשון לתזונה ולכלכלת הבית

באלול תש"ך, ספטמבר 1960, החל פרופ' יהודה פרידלנדר ללמד ב"בית צעירות מזרחי" בתל אביב, והוא צעיר בן 25. "הוריתי עברית בכיתות ט' וי"א מקצועיות", כותב פרופ' פרידלנדר בספר זיכרונותיו שנמצא בכתובים ושמו "האותיות לְפָנִים שאלוני – מורשת אבותיי לשורשיה ולפֹארוֹתיה". 
"התקבלתי בסבר פנים יפות ובחביבות, וחשתי את עצמי בן בית מן היום הראשון. בטוחני שהיה זה בגלל 'זכות אבות'. מורים שלימדוני ב'צייטלין' כד"ר זיידמן (ב'בית צעירות מזרחי') היו לי חברים לעבודה, והללו לא הבליטו את הבדל הגילאים, ההשכלה והניסיון שבינינו והתייחסו אליי כשווה בן שווים. עד מהרה נודע לי כי מר אליהו קונין, סגן המנהלת, מורה צנוע וישר דרך, היה בעלה של מלכה הגננת שלי בגן 'אוהל יעקב', ובנותיהם למדו ב'צייטלין'... אחד מחבריי כינה זאת 'חוק הדתיים השלובים'... 
"המנהלת וסגנה התחשבו בתוכנית הלימודים שלי באוניברסיטת בר אילן ועשו כל שביכולתם ואף מעבר לכך כדי ששעות הוראתי לא תהיינה חופפות לשעות לימודיי. אני נושא עמי את הזיכרון הזה בהכרת הטוב, בחיבה ובהערצה. הליכתם לקראתי עודדה אותי לרוץ לקראתם בכל הזדמנות נאותה, והזוכות העיקריות היו התלמידות, כמובן".
בשנת 1964 קיבל על עצמו פרופ' פרידלנדר לחנך את המחזור הראשון של המדרשה הדו-שנתית לתזונה ולכלכלת הבית שנפתחה בבית הספר. "שנת תשכ"ה הייתה השנה האחרונה שבה לימדתי ב'בית צעירות מזרחי'. מסיבת הסיום הייתה עבורי מעין מסיבת פרידה, ואני זוכרה היטב ובבהירות. אודה ולא אבוש, קשתה עליי הפרידה. אהבתי את ההוראה בבית הספר והערכתי מאוד את היחס הטוב שזכיתי בו". 
מתוך יהודה פרידלנדר, "האותיות לְפָנִים שאלוני – מורשת אבותיי לשורשיה ולפֹארוֹתיה", ספר בכתובים.

שער 2 פרק ב בית צעירות מזרחי תל אביב.jpg
 בית צעירות מזרחי תל אביב

התלמידה שהמשיכה להיות המזכירה של ד"ר שרשבסקי

מלכה הולנדר לבית כהן נולדה בסלובקיה ועלתה עם הוריה ארצה ב-1949. בהיותה בת 14 החלה ללמוד בבית צעירות מזרחי בתל אביב. 
"את פנינו קיבלה המנהלת, ד"ר שרה שרשבקסקי. נבהלתי. היא הייתה גבוהה וגדולה. היא הושיבה אותי מולה ושוחחה עמי בשקט ובנועם במשך כמה דקות. בכל בוקר הייתי הראשונה שהגיעה לבית הספר. קפצתי כיתה, וכאשר סיימתי את לימודיי נשארתי בבית הספר והפכתי למזכירה של ד"ר שרשבסקי. בעבודה זו החזקתי במשך 19 שנים. למעשה, עד פטירתה של ד"ר שרשבסקי. בכל יום הרגשתי שאני נמצאת בבית ספר מיוחד לחיים. בנוסף לד"ר שרשבסקי עבדו שם גברת בתיה גוטספלד, יו"ר נשי מזרחי אמריקה; גברת אריקה דוידס, אם הבית; וגברת לאה דיני, מנהלת אדמיניסטרטיבית. הן ניהלו בית ספר, אך למעשה היה זה בית לניצולות השואה, לחניכות עליית הנוער, לתלמידות שגרו רחוק מתל אביב, ולתלמידות שגרו בתל אביב והסביבה. חברותיי, אני וכל בוגרות בית צעירות מזרחי אסירות תודה על ההזדמנות שניתנה לנו להיות במחיצת הענקיות האלו ולספוג מתרומתן לחינוך להשכלה, לתרבות, ליהדות ולאורח חיים". 
מתוך ראיון עם מלכה הולנדר, תלמידה ומזכירה בבית צעירות מזרחי בתל אביב. 


המיזוג בין התיכון הדתי "תלפיות" לבין "בית צעירות מזרחי" בתל אביב

בין השנים 1982-1972 ניהל את אמי"ת תל אביב חנוך הר חן. "תקופת ניהולו הצטיינה באווירה מלוכדת מאוד של צוות המורים וההנהלה ובדגש רב על הפעילות החברתית", אומרת לאה ברק, שעבדה כמורה במוסד באותן השנים ובהמשך ניהלה את אמי"ת רננים. "זכורה לי במיוחד הפעילות המיוחדת שיזם והוביל שנים רבות סביב נושא ההעפלה לארץ, תוך המחשת התקופה בשחזור פעילות המעפילים בחופי תל אביב. חשוב לציין שבראשית ניהולו את בית הספר התמזג תיכון דתי 'תלפיות' עם אמי"ת תל אביב, שעדיין נשא את השם 'בית צעירות מזרחי'". 
חנוך הר חן הצליח לאחד ולמזג את המורים ואת התלמידים החדשים, שהביאו אִתם למוסד הוותיק תגבורת עיונית ותורנית. יחד עם מר יעקב ליבוביץ, מנהל התיכון הדתי "תלפיות", תמך חנוך הר חן בהמשך הפעילויות שהתקיימו בתלפיות.

הקו החינוכי דגל באינטגרציה לימודית 

החל משנת 1982 ניהל יעקב ליבוביץ את בית הספר התיכון לבנות אמי"ת תל אביב. ליבוביץ נולד בפולין ב-1934, הוגלה כילד עם משפחתו לסיביר, שרד את מלחמת העולם השנייה ועלה עם הוריו ושלושת אחיו ארצה ב-1949. המשפחה התגוררה בתל אביב, וליבוביץ למד בישיבת "היישוב החדש", המשיך ללימודי קודש ב"ישיבת פוניבז'" בבני ברק והיה בין התלמידים הבודדים שהתגייסו לצבא. הוא השתחרר מהצבא בגיל 24 כקצין דת ברבנות הצבאית, למד לתואר ראשון ובהמשך לתואר שני בתלמוד באוניברסיטת תל אביב ובמקביל לימד בתיכון לבנות ב"תלפיות". 
"האוכלוסייה הדתית בתל אביב החלה להצטמצם באותן השנים", מספר יעקב ליבוביץ, "משום שהתושבים הדתיים עברו למקומות אחרים. דובר על אפשרות של איחוד התיכון עם 'בית צעירות מזרחי' תל אביב, שהפך מאוחר יותר לאמי"ת תל אביב. בית הספר היה די גדול ולמדו בו בנות רבות. היו לנו הרבה מגמות, ביניהן: עיונית, אומנות, אופנה, כלכלת בית ומחשבים. בית הספר התפתח די יפה, אולם בשלב מסוים בשנות השמונים הוא הצטמצם בעקבות צמצום האוכלוסייה באזור. עם פתיחת חטיבת הביניים בית הספר התרחב מחדש". 
רשת אמי"ת אִפשרה לתלמידים מרמות לימוד שונות וגם לאלו שלא התקבלו לבתי ספר יוקרתיים ללמוד במסגרתה מתוך תפיסה ש"כולם מתקבלים". הקו החינוכי של הרשת היה לקלוט תלמידים מכל הסוגים ולקיים אינטגרציה לימודית. במקביל דאגה הרשת לפתח מצוינות, ותלמידים זכו בפרסים בינלאומיים בתחום המחשבים והפיזיקה.
במהלך האיחוד בין אמי"ת תל אביב ותיכון "תלפיות" חלק מהמורים עזבו וחלק הצטרפו לבית הספר המאוחד. המנהל יעקב ליבוביץ מספר, כי הצוות החינוכי השתדל להכניס לבית הספר המאוחד אווירה משפחתית נעימה. 
"המשכנו להנהיג לימוד חודשי לכל תלמידות בית הספר, כפי שהתקיים בתיכון 'תלפיות', כאשר כל התלמידות נבחנו יחדיו על החומר הנלמד והמצטיינות זכו בפרסים ע"ש הרב ד"ר יעקב אלישקובסקי, שייסד את מכללת 'תלפיות' ב-1937. הדבר הוסיף ערך חינוכי לבית הספר, שכן, המטרה של בית הספר, בראש ובראשונה, היא לחנך חינוך דתי-לאומי ולחנך ליחס חיובי למדינה". 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Dedicated by Rabbi Dr. Joseph and Blanche Katz Renov in honor of the Children of AMIT