"500 דולר הציעה תיירת מאמריקה עבור שמלה עם רקמה תימנית שראתה בתערוכת העבודה של חניכות "בית צעירות מזרחי" בתל אביב", נכתב בעיתון מעריב במאי 1958. "אך השמלה אינה למכירה. התלמידה שעשתה אותה, מורה לעתיד, רוצה להדגימה בשיעוריה. אין זה המוצג היחיד שהיה גורף 'הון' במכירה פומבית. מרבית המוצגים נאים להפליא.
"בתערוכה – הפתוחה עד 12 במאי – מפגין סמינר המורות למלאכת יד ובית הספר המקצועי של "בית הצעירות" מלאכת מחשבת למיניה: טווייה, סריגה, תפירה (מסנדלים ועד שמלת נשף). בית הספר המקצועי מתעכב בעיקר על התורה לעקרת הבית – מייעול במטבח ועד לחידוש צווארונים ואיטום מעילי גשם..."
"התערוכה מסודרת בטוב טעם ודמיון, מלווה הדגמה ציורית. הבנות בתלבושתן האחידה נענות לקהל בחן. קבוצת עסקניות 'מזרחי מחו"ל' – 75 נשים שבאו ארצה במאורגן – נתכבדה בתעודת-עשור בבית הספר. בסעודה בשעת פתיחת התערוכה נכחו הרב הראשי אונטרמן, ראש העירייה ושגריר ארצות הברית. סופר על תולדות הבית שהוקם לפני עשרים שנה למגורי עולות צעירות דתיות והפך מאז לבית ספר מצטיין. כיום לומדות בו 350 בנות, מהן 150 בפנימייה".
תקווה ווינשטוק, "נערות מציגות הישיגיהן", "מעריב", כ"א באייר תשי"ח, 11.5.58.
"בית צעירות מזרחי" שכן ברחוב דוב הוז 16/18 בתל אביב. היה זה מתחם רחב ידיים, רב רושם ובנוי לתפארת", מספרת אהובה לבל, מחנכת ומורה באותן השנים ולימים מפקחת ברשת אמי"ת. "המוסד החינוכי, שבשלביו הראשונים הוקם כדי לקלוט ולהכשיר לחיים בנות שהגיעו דרך עליית הנוער, צמח והתרחב והפך לאחד המוסדות הידועים והמבוקשים בתל אביב ובאזור כולו. כל זאת הודות לאישיותה ולניהולה של המנהלת המיתולוגית ד"ר שרה שרשבסקי, שניהלה את בית הספר בין השנים 1971-1950".
"הייתה לה ראייה חינוכית ארוכת טווח. למגמות המקצועיות כמו: תפירה, פקידות וכלכלת בית הוסיפה את המגמה העיונית, ובד בבד הכשירה גם את התלמידות במגמות הטכנולוגיות לתעודת בגרות מלאה או חלקית. היא בחרה את המורים הטובים ביותר, כי בהם ראתה את סוד ההצלחה. היא לא התפשרה כהוא זה על איכות ההוראה והמשמעת. הייתה דומיננטית ביותר, ועם זאת הייתה קשובה לבעיות התלמידות וחיפשה להן תמיד מענה. באותו אופן נענתה לבעיות אקוטיות מוצדקות של המורים".
"קפדנותה הדביקה את כל הצוות, וההישגים דיברו בעד עצמם. בעקבות זאת גברה הנהירה למוסד חינוכי זה מעל המשוער. כל מחזור מנה בין ארבע לחמש כיתות מקבילות. התלמידות הגיעו מכל קצות הארץ. באותה תקופה לא היו בכל עיר ובכל אזור מוסדות חינוך תיכוניים דתיים, ולכן בנות שרצו ללמוד ולהתקדם פנו ל'בית צעירות מזרחי' בתל אביב, והמוסד אִפשר להן לגור בפנימייה של המוסד. על הפנימייה הייתה מופקדת אם הבית המסורה גברת אריקה דוידס ז"ל, אלמנת הרב דוידס מהולנד. קפדנותה ויושרה היו לשם דבר. תחת עינה הפקוחה החדרים היו נקיים ומסודרים להפליא. לא נשמעו רעשים ונשמרו כללי ההתנהגות בקפידה. היא נעזרה בצוות מדריכות ומדריכים מסורים שסייעו לה בכול.
"קומת הקרקע כללה את חדר האוכל המרווח, שאליו הגיעו כל בנות הפנימייה וכן תלמידות שמקום מגוריהן מרוחק. הלימודים הסתיימו בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ולכן חדר האוכל נתן מענה לארוחה מסודרת. צמוד לו היה מטבח ענק ששימש כמקום הלימוד המעשי של בנות המגמה לכלכלת בית. באותה קומת קרקע היו גם מוקדים נוספים ששימשו את צרכי בנות הפנימייה וצרכי בנות המגמה, כמו חדרי גיהוץ או חדרי כביסה. הניקיון היה מוקפד בזכוכית מגדלת. על כל זאת הייתה עינה של ד"ר שרשבסקי צופיה.
"לימים נאלץ המוסד הנפלא הזה לעבור לקריית החינוך בתכנית ל' בתל אביב. משרדי הרשת נותרו בבניין עוד כמה שנים, עד למעבר של המשרדים לפתח תקווה. הייתה לי זכות גדולה לעבוד במחיצת ד"ר שרשבסקי. למדתי ממנה רבות. השקפתה החינוכית ודרך ניהולה שימשו לי בסיס לעבודתי כמחנכת וכמורה ב'בית צעירות מזרחי' ומאוחר יותר כמפקחת לספרות ולשון ברשת אמי'ת".
באלול תש"ך, ספטמבר 1960, החל פרופ' יהודה פרידלנדר ללמד ב"בית צעירות מזרחי" בתל אביב, והוא צעיר בן 25. "הוריתי עברית בכיתות ט' וי"א מקצועיות", כותב פרופ' פרידלנדר בספר זיכרונותיו שנמצא בכתובים ושמו "האותיות לְפָנִים שאלוני – מורשת אבותיי לשורשיה ולפֹארוֹתיה".
"התקבלתי בסבר פנים יפות ובחביבות, וחשתי את עצמי בן בית מן היום הראשון. בטוחני שהיה זה בגלל 'זכות אבות'. מורים שלימדוני ב'צייטלין' כד"ר זיידמן (ב'בית צעירות מזרחי') היו לי חברים לעבודה, והללו לא הבליטו את הבדל הגילאים, ההשכלה והניסיון שבינינו והתייחסו אליי כשווה בן שווים. עד מהרה נודע לי כי מר אליהו קונין, סגן המנהלת, מורה צנוע וישר דרך, היה בעלה של מלכה הגננת שלי בגן 'אוהל יעקב', ובנותיהם למדו ב'צייטלין'... אחד מחבריי כינה זאת 'חוק הדתיים השלובים'...
"המנהלת וסגנה התחשבו בתוכנית הלימודים שלי באוניברסיטת בר אילן ועשו כל שביכולתם ואף מעבר לכך כדי ששעות הוראתי לא תהיינה חופפות לשעות לימודיי. אני נושא עמי את הזיכרון הזה בהכרת הטוב, בחיבה ובהערצה. הליכתם לקראתי עודדה אותי לרוץ לקראתם בכל הזדמנות נאותה, והזוכות העיקריות היו התלמידות, כמובן".
בשנת 1964 קיבל על עצמו פרופ' פרידלנדר לחנך את המחזור הראשון של המדרשה הדו-שנתית לתזונה ולכלכלת הבית שנפתחה בבית הספר. "שנת תשכ"ה הייתה השנה האחרונה שבה לימדתי ב'בית צעירות מזרחי'. מסיבת הסיום הייתה עבורי מעין מסיבת פרידה, ואני זוכרה היטב ובבהירות. אודה ולא אבוש, קשתה עליי הפרידה. אהבתי את ההוראה בבית הספר והערכתי מאוד את היחס הטוב שזכיתי בו".
מתוך יהודה פרידלנדר, "האותיות לְפָנִים שאלוני – מורשת אבותיי לשורשיה ולפֹארוֹתיה", ספר בכתובים.
מלכה הולנדר לבית כהן נולדה בסלובקיה ועלתה עם הוריה ארצה ב-1949. בהיותה בת 14 החלה ללמוד בבית צעירות מזרחי בתל אביב.
"את פנינו קיבלה המנהלת, ד"ר שרה שרשבקסקי. נבהלתי. היא הייתה גבוהה וגדולה. היא הושיבה אותי מולה ושוחחה עמי בשקט ובנועם במשך כמה דקות. בכל בוקר הייתי הראשונה שהגיעה לבית הספר. קפצתי כיתה, וכאשר סיימתי את לימודיי נשארתי בבית הספר והפכתי למזכירה של ד"ר שרשבסקי. בעבודה זו החזקתי במשך 19 שנים. למעשה, עד פטירתה של ד"ר שרשבסקי. בכל יום הרגשתי שאני נמצאת בבית ספר מיוחד לחיים. בנוסף לד"ר שרשבסקי עבדו שם גברת בתיה גוטספלד, יו"ר נשי מזרחי אמריקה; גברת אריקה דוידס, אם הבית; וגברת לאה דיני, מנהלת אדמיניסטרטיבית. הן ניהלו בית ספר, אך למעשה היה זה בית לניצולות השואה, לחניכות עליית הנוער, לתלמידות שגרו רחוק מתל אביב, ולתלמידות שגרו בתל אביב והסביבה. חברותיי, אני וכל בוגרות בית צעירות מזרחי אסירות תודה על ההזדמנות שניתנה לנו להיות במחיצת הענקיות האלו ולספוג מתרומתן לחינוך להשכלה, לתרבות, ליהדות ולאורח חיים".
מתוך ראיון עם מלכה הולנדר, תלמידה ומזכירה בבית צעירות מזרחי בתל אביב.
בין השנים 1982-1972 ניהל את אמי"ת תל אביב חנוך הר חן. "תקופת ניהולו הצטיינה באווירה מלוכדת מאוד של צוות המורים וההנהלה ובדגש רב על הפעילות החברתית", אומרת לאה ברק, שעבדה כמורה במוסד באותן השנים ובהמשך ניהלה את אמי"ת רננים. "זכורה לי במיוחד הפעילות המיוחדת שיזם והוביל שנים רבות סביב נושא ההעפלה לארץ, תוך המחשת התקופה בשחזור פעילות המעפילים בחופי תל אביב. חשוב לציין שבראשית ניהולו את בית הספר התמזג תיכון דתי 'תלפיות' עם אמי"ת תל אביב, שעדיין נשא את השם 'בית צעירות מזרחי'".
חנוך הר חן הצליח לאחד ולמזג את המורים ואת התלמידים החדשים, שהביאו אִתם למוסד הוותיק תגבורת עיונית ותורנית. יחד עם מר יעקב ליבוביץ, מנהל התיכון הדתי "תלפיות", תמך חנוך הר חן בהמשך הפעילויות שהתקיימו בתלפיות.
החל משנת 1982 ניהל יעקב ליבוביץ את בית הספר התיכון לבנות אמי"ת תל אביב. ליבוביץ נולד בפולין ב-1934, הוגלה כילד עם משפחתו לסיביר, שרד את מלחמת העולם השנייה ועלה עם הוריו ושלושת אחיו ארצה ב-1949. המשפחה התגוררה בתל אביב, וליבוביץ למד בישיבת "היישוב החדש", המשיך ללימודי קודש ב"ישיבת פוניבז'" בבני ברק והיה בין התלמידים הבודדים שהתגייסו לצבא. הוא השתחרר מהצבא בגיל 24 כקצין דת ברבנות הצבאית, למד לתואר ראשון ובהמשך לתואר שני בתלמוד באוניברסיטת תל אביב ובמקביל לימד בתיכון לבנות ב"תלפיות".
"האוכלוסייה הדתית בתל אביב החלה להצטמצם באותן השנים", מספר יעקב ליבוביץ, "משום שהתושבים הדתיים עברו למקומות אחרים. דובר על אפשרות של איחוד התיכון עם 'בית צעירות מזרחי' תל אביב, שהפך מאוחר יותר לאמי"ת תל אביב. בית הספר היה די גדול ולמדו בו בנות רבות. היו לנו הרבה מגמות, ביניהן: עיונית, אומנות, אופנה, כלכלת בית ומחשבים. בית הספר התפתח די יפה, אולם בשלב מסוים בשנות השמונים הוא הצטמצם בעקבות צמצום האוכלוסייה באזור. עם פתיחת חטיבת הביניים בית הספר התרחב מחדש".
רשת אמי"ת אִפשרה לתלמידים מרמות לימוד שונות וגם לאלו שלא התקבלו לבתי ספר יוקרתיים ללמוד במסגרתה מתוך תפיסה ש"כולם מתקבלים". הקו החינוכי של הרשת היה לקלוט תלמידים מכל הסוגים ולקיים אינטגרציה לימודית. במקביל דאגה הרשת לפתח מצוינות, ותלמידים זכו בפרסים בינלאומיים בתחום המחשבים והפיזיקה.
במהלך האיחוד בין אמי"ת תל אביב ותיכון "תלפיות" חלק מהמורים עזבו וחלק הצטרפו לבית הספר המאוחד. המנהל יעקב ליבוביץ מספר, כי הצוות החינוכי השתדל להכניס לבית הספר המאוחד אווירה משפחתית נעימה.
"המשכנו להנהיג לימוד חודשי לכל תלמידות בית הספר, כפי שהתקיים בתיכון 'תלפיות', כאשר כל התלמידות נבחנו יחדיו על החומר הנלמד והמצטיינות זכו בפרסים ע"ש הרב ד"ר יעקב אלישקובסקי, שייסד את מכללת 'תלפיות' ב-1937. הדבר הוסיף ערך חינוכי לבית הספר, שכן, המטרה של בית הספר, בראש ובראשונה, היא לחנך חינוך דתי-לאומי ולחנך ליחס חיובי למדינה".