פרק א: בית צעירות מזרחי בירושלים
ביום כ"ז בתשרי תרצ"ד, 17 באוקטובר 1933, נפתח "בית צעירות מזרחי" בירושלים במטרה לחנך וללמד נערות דתיות ילידות הארץ בנות 17-15. לנערות הייתה תעודת סיום מבית ספר יסודי והן התקבלו תחילה לחודש ניסיון. רק לאחר שהצליחו בלימודיהן, הן המשיכו ללמוד במוסד במשך שנתיים. 
האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בתחילת שנות השלושים שינו את ייעודו המקורי של המוסד. עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933 התעורר הצורך לסייע לבני נוער יהודים לצאת מאירופה, לעלות לארץ ישראל ולהיקלט בה. הסוכנות היהודית הקימה מסגרת מיוחדת לקליטת בני הנוער שנקראה "עליית הנוער", על פי רעיון שהגתה ומימשה רחה פריאר, עסקנית ציונית, משוררת וסופרת יהודייה ילידת גרמניה, שבהמשך ייסדה גם את "המפעל להכשרת ילדי ישראל". את "עליית הנוער" ניהלה הנרייטה סאלד, מחנכת ופעילה ציונית ילידת ארצות הברית, ממייסדות ארגון הנשים הציוניות "הדסה". 
במסגרת עליית הנוער הגיעו בני הנוער ארצה ללא הוריהם ונקלטו בחברות הנוער בקיבוצים. אולם מספר הקיבוצים הדתיים היה קטן באותם הימים, ולא יכול היה לקלוט את כל הנוער הדתי. לצד החזון לייעד את "בית צעירות מזרחי" בירושלים כמוסד לנערות דתיות ילידות הארץ הכתיב צו השעה את הצורך לקבל לשערי המוסד גם נערות דתיות, שעלו ארצה לבדן מגרמניה במסגרת עליית הנוער.

מקלט לפליטות מהרייך

"נשי מזרחי העניקו מקלט לארבעים פליטות מהרייך. הגברת בסי גוטספלד, מנהיגת ארגון "נשי מזרחי", שיבחה את יכולת ראיית הנולד של "נשי מזרחי באמריקה" ואת הקמת בית הספר הטכנולוגי ומרכז התרבות לנערות בירושלים. ארבעים נערות יהודיות נוספות, פליטות מגרמניה, יזכו לקבל בית בפלשתינה בשנים 1934-35, היא דיווחה. גברת גוטספלד הגיעה לאחרונה מארץ הקודש".
Jewish daily bulletin (יצא בניו יורק בין השנים 1935-1924) כ"ב אלול תרצ"ה, 2 בספטמבר 1934 (תרגום מאנגלית).

היענות לאתגר השעה – לקליטת נערות מגרמניה

בשנת תרצ"ח, 1938, למדו ב"בית צעירות מזרחי" בירושלים 65 תלמידות שהתגוררו במוסד, רובן מגרמניה והיתר מישראל, הולנד וצ'כיה. המגרש של המוסד השתרע על פני ארבעה דונמים וסביב הבית היו גינת ירקות ופרחים, משתלה ולול עופות. הבית היה בן שלוש קומות. בקומה הראשונה היו אולם אוכל, מטבח, אולם תפירה, ספרייה, מועדון ומשרד. בשתי הקומות העליונות היו חדרי לינה לתלמידות ובקומת הגג הייתה "מכבסה חשמלית", שנחשבה מודרנית באותם הימים. 
על השנים הראשונות ב"בית צעירות מזרחי" בירושלים מספרת גוטספלד במאמר בעיתון "הצופה" מיום י"ג בתשרי תש"ד, 12 באוקטובר 1943. "זמן קצר לאחר פתיחת 'בית צעירות מזרחי' בירושלים התחילו להגיע לארץ ישראל הקבוצות הראשונות של עליית הנוער. נערים ונערות נלקחו מגרמניה בשנות התבגרותם כדי להתחנך בארץ ישראל ברוח הציונות החלוצית. קרוב לשליש מהם בא מבתים דתיים ודרש חינוך דתי וסביבה דתית. אבל באותו פרק זמן בקושי אפשר היה למצוא קיבוצים או מוסדות שבהם אפשר יהיה לקלוט נוער זה. 
"בנסיבות אלה מצאנו לנכון להעמיד את המוסד החדש לרשות עליית הנוער הדתית כמרכז חינוכי מקצועי. בכיוון זה הורחבו אפשרויות הקליטה והתכנית שונתה במעט. 250 נערות שבאו עם עליית הנוער עברו דרך בית הצעירות, בו למדו גננוּת, תפירה ומקצועות שונים. באותו זמן קיבלו גם הדרכה ממורים יידועי שם בעברית, תנ"ך, היסטוריה וכו'". 

הגשמה דתית-חלוצית בארץ ישראל

בראיון עם בתיה גוטספלד, "הצופה", ו' באדר א' תרצח, 7 בפברואר 1938, היא מספרת על החיים החברתיים ב"בית צעירות מזרחי" בירושלים: "במוסד תוססים חיים חברתיים. בשטח זה ניתן חופש לתלמידות לעצב את האופי של הנערה. הפעולות החברותיות השונות נערכות בשבתות. רובן נכנסו על דעת עצמן לארגון 'בני עקיבא', ומעשה זה מגשר גשר בין המוסד לבין הנוער הדתי שמחוץ למוסד. מסיבות השבת עוברות תוך חגיגיות מרובה. הן נותנות את השבת בלב החניכות. בירחי הקיץ עובדות הרבה תלמידות בקיבוצים של 'הפועל המזרחי' ומתרגלות להגשמה דתית-מוסרית בארץ ישראל".
"הצופה", "מה פועלת האישה הדתית בארץ ישראל", משיחה עם הגב' ב. גוטספלד, 7.2.38.

מרכז להשכלה שהוא בית

אחת המורות הידועות ביותר, שלימדה ב"בית צעירות מזרחי" בירושלים, היא נחמה ליבוביץ, פרשנית מקרא ולימים פרופסור לתנ"ך וכלת פרס ישראל לחינוך. פרופ' נחמה ליבוביץ נולדה בלטביה ועלתה ארצה בשנת 1930, לאחר שקיבלה תואר דוקטור מאוניברסיטת מרבורג שבגרמניה. היא חיה עם בעלה בשכונת קריית משה בירושלים ולימדה ב"בית צעירות מזרחי" בירושלים ובהמשך בסמינר המזרחי למורות בירושלים. תחילה לימדה ספרות, מקרא והיסטוריה של עם ישראל ובהמשך התרכזה בלימוד תנ"ך ובהכשרת מורים. 
בספרה "נחמה" כותבת חיותה דויטש: "בשנת 1938 ביקשה גב' לוטה פינצ'ובר, מנהלת 'בית צעירות מזרחי' בירושלים, מנחמה ליבוביץ להצטרף לסגל ההוראה בבית הספר. 'בית צעירות מזרחי' היה אז תיכון מקצועי דתי לבנות, רובן עולות חדשות. הנערות העולות הגיעו לארץ במסגרת עליית הנוער, רובן מגרמניה וללא משפחה. המפגש עם נערות אלה היה עבור נחמה ליבוביץ אתגר אמתי. השפה הגרמנית שהייתה שגורה בפיה והייתה שפת האם של הנערות העולות סייעה ליצירת הקשר אִתן מחד ואִפשרה לנחמה לעזור להן בפירוש ובהבנת מילים עבריות מאידך".
במאמר שכתבה פרופ' ליבוביץ בעיתון "הצופה" בשנת 1947 היא מספרת על הנערות, שהגיעו למוסד בימיו הראשונים, בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. "כל מזוודה וכל תיק וכל צווארון מגוהץ וכל חגורת עור, שצבעה מותאם לצבע השמלה, העידו על דאגת ההורים". כמו כן מוסיפה פרופ' ליבוביץ ומספרת שאותן נערות, שהגיעו מגרמניה באותן השנים עם ציודן היפה מבתיהן המסודרים, לא ידעו ולוּ מילה אחת בעברית בבואן לארץ. פרופ' ליבוביץ הצרה על כך שזמן רב מתוך השנתיים שניתנו להן ללמוד במוסד הוקדש ללימוד מילים ראשונות בעברית במקום לעסוק בלימוד, שמעשיר את הרוח ואת הנפש. 
הנערות הישראליות והעולות החדשות למדו ב"בית צעירות מזרחי" בירושלים אלו לצד אלו במשך שנתיים. בסיום לימודיהן הן נקלטו במעגל העבודה במקומות שונים בארץ. חלקן נקלטו בקיבוצים טירת צבי, עין הנצי"ב, יבנה ובקיבוצי גוש עציון. המטרה הייתה לשלבן בפעולות הגנה ולהכשירן להתיישבות חלוצית-דתית. המוסד היה עבור הנערות מרכז להשכלה, בית, מרכז חברתי וגשר להשתלבותן בחיים בארץ ישראל. המוסד נוהל בשיתוף עם "נשי המזרחי" בארץ ישראל, ומי שהחזיקו בו כלכלית היו "נשי מזרחי באמריקה". 

השפעת המשבר באירופה על הנוער העולה

באותו מאמר, שכתבה פרופ' נחמה ליבוביץ בעיתון "הצופה", היא מספרת על אופיין של התלמידות, שהגיעו ל"בית צעירות מזרחי" בירושלים מאירופה בשנתיים שלאחר המלחמה, שהיו שונות מאוד מהנערות שהגיעו בימיו הראשונים של המוסד. הנערות שהגיעו לאחר השואה ידעו עברית טוב יותר והיו צמאות דעת, על אף הטרגדיה הנוראה שעברו.
"יכולת לחשוב שאלה שהיו שנים על שנים, חמש-שש שנים, שהן שליש משנות חייהן ויותר מזה – בסביבה כזו, בשכנות כזו, במקום שכל מידה אנושית חדלה, שכל חוק מוסרי בוטל, שכל הערכים היו למרמס – שאלה לא יגיבו כלל למקרא פרי רוחם של הטובים בין הוגי הדעות ובין המשוררים, ושאפילו דברי א-לוקים חיים, תורה ונביאים, לא ימצאו עוד מסילות ללבבם – מתוך אדישות או מתוך ציניות או מתוך התאבנות. 
"הנך עומד משתומם ומשתאה... כי אותה תגובה שרגיל היית לשמוע מפי טובי הנוער בכל השנים... אותם דיונים, אותה שמחה לקראת רעיון חדש בשבילו, לקראת ביטוי ספרותי יפה ומלבב, תמצא גם בהן ממש... כנראה כזו היא סגולתה של נשמת צעיר וצעירה מישראל, שטהרתה עומדת לה בתוך שערי טומאה ואינה נפגמת. ואשרי הבית הקולט נוער זה על מנת לחנכו, להדריכו, ללמדו תורה. ומה גדול תפקידו ומה חמורה אחריותו!"
נחמה ליבוביץ, "הצופה", "הנערות העולות", 21.10.47.

הרחבת "בית צעירות מזרחי" בירושלים

בשנת 1945 הונחה אבן הפינה לבניין נוסף שנבנה בחצר "בית צעירות מזרחי" ושיועד לילדים פליטי השואה בגיל בית הספר היסודי. ההנחה הייתה שהבנות הלומדות בבית הספר התיכון תוכלנה לסייע לילדים הקטנים ולהקל על הצוות הקיים, ובמקביל להתנסות בטיפול בילדים. 
הבנייה הסתיימה ביוני 1946, והמוסד נפתח לקליטה. באוגוסט 1951 הונחה בסמוך ל"בית צעירות מזרחי" בירושלים אבן הפינה לבית הספר התיכון המקצועי ע"ש אסתר שפירא, מחברות "נשי מזרחי באמריקה". בטקס הנחת אבן הפינה השתתפו הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שאמר בדבריו כי "רבות בנות עשו חיל" ואילו "הסתדרות נשי מזרחי" עלו על כולן בכך שהקימו בתים לתפארת החינוך. נשיאת ההסתדרות, מולי גולוב, הביאה את ברכת "נשי מזרחי באמריקה" והביעה את תודתן לבתיה גוטספלד. היא אמרה כי גוטספלד היא "המהנדס הראשי" של כל עבודות "נשי מזרחי" בישראל. לנוכחים בטקס דווח כי בניין בית הספר התיכון מתוכנן להיות בן שלוש קומות, והוא יכיל 11 חדרי לימוד.

 

שער 2  פרק א  מחזור ראשון של קבוצת הילדים ב.צ.מ. ירושלים 1950.png
מחזור ראשון של קבוצת הילדים ב.צ.מ. ירושלים 1950​​
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Dedicated by Rabbi Dr. Joseph and Blanche Katz Renov in honor of the Children of AMIT