פרק א: בתיה (בסי) גוטספלד – דמות פורצת דרך
מאחורי כל חלום גדול עומד אדם בעל חזון. אדם זה מצליח לרתום פעילים ולהניע ציבור רחב לעשייה משותפת למען מטרה נעלה. מאחורי העשייה בת תשעים השנים של "ארגון נשי מזרחי באמריקה", שנקרא כיום "אמי"ת – ארגון מתנדבות למען ישראל ותורה", עמדה בתיה (בסי) גוטספלד ז"ל, האישה שיזמה והפכה את החלום למציאות. 
בתיה גוטספלד הייתה הבת הבכורה להוריה רייזל ולייבוש גולדשטיין. היא נולדה בחג הסוכות תרמ"ט, אוקטובר 1888, בעיר פשמישל, שהשתייכה אז לגליציה וכיום לפולין. אביה החסיד הקדיש עיתים לתורה וגילה זיקה לציונות ולשפה העברית. הוא היה מעורב בדעת עם הבריות בקהילה. הוא ורעייתו התפרנסו מחנות מכולת וגם מעסק למכירת עצים. בשבתות היה בית המשפחה פתוח לרווחה לאורחים, לעסקנים ציוניים ולאינטלקטואלים. בביתם נערכו שיחות ודיונים על שיבת העם היהודי לארץ ישראל. בימי ראשון בשבוע הייתה האם רייזל יושבת עם ששת ילדיה ומלמדת אותם תנ"ך, מדרשים ואגדות חז"ל.
בתחילת המאה העשרים נפטרה האם רייזל. בתור הבת הבכורה סייעה בתיה גוטספלד, שכונתה בילדותה ביילקה, לגדל את שתי אחיותיה ושלושת אחיה הצעירים. היא המשיכה בכך גם לאחר שאביה נשא אישה חדשה ושמה אדלה. האם החורגת התמסרה לגידול הילדים היתומים, ובינה לבין בתיה שררו יחסי כבוד ואהבה כל השנים. 
בשנת 1902, כאשר בתיה הצעירה הייתה בת ארבע-עשרה, הוקמה תנועת "המזרחי" בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס. התנועה פעלה כסיעה של יהודים דתיים במסגרת ההסתדרות הציונית החילונית. התנועה הדגישה את הזיקה שבין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. 
רבה הראשי של פשמישל, הרב גדליה שמלקיש, הנהיג את תנועת המזרחי בגליציה, וחברי הקהילה היהודים בעירו נרתמו אף הם לרעיון. באופן טבעי האזינה בתיה הצעירה לשיחות הנלהבות של הציונים הדתיים בעיר. בתיה הייתה נערה פקחית, שלמדה לימודי יהדות בביתה וסיימה כמצטיינת המחזור בגימנסיה הפולנית. אין פלא, שכבר אז התעוררו במוחה ובלבה הרעיונות הציוניים, שינווטו את דרכה בהמשך חייה.

אהבה לטבע ולאמנות

בחופשות הקיץ בילדותה נסעה משפחתה של בתיה גוטספלד עם סבה וסבתה לנופש בכפר. במשך שעות הייתה הילדה הצעירה שוכבת על הדשא ומביטה באלונים העתיקים, בעלים ובפרחים הצבעוניים, בציפורים יפות הכנף ובשמים הכחולים וסופגת אל נשמתה את יפי הבריאה. 
אהבתה לטבע, לאמנות ולאסתטיקה באה לידי ביטוי בהמשך חייה בפעילותה בארגון נשות מזרחי באמריקה, החל מתכנון מבני המוסדות ועד להזמנת מפות שבת מעוטרות בפרחים לכיסוי השולחנות בבית צעירות מזרחי בירושלים ובתל אביב. תפיסתה הייתה שסביבה נאה מעודדת למידה. 
ביילה ראונד שרגל, Leadership in the American Jewish Community: Bessie Gotsfeld and the Mizrachi Women's Organization of America.

בית פתוח בסיאטל

אביה של בתיה גוטספלד היגר לארצות הברית כדי לדאוג לביטחון כלכלי למשפחתו. בשנת 1905 מצא עבור משפחתו בית בניו יורק וצירף את אשתו ואת ילדיו. במסגרת ניסיונות הקליטה ביבשת החדשה אימצו בני המשפחה שמות בעלי צליל אמריקני. האב החל להיקרא ליאון ובתיה נקראה בסי. 
שלושה חודשים לאחר שהגיעו לניו יורק נכנס לחיי המשפחה צעיר יהודי מאוסטרליה ששמו מנדל גוטספלד. אביו של מנדל היה מיודד עם אביה של בתיה. בני המשפחה פתחו בשמחה את דלת ביתם בפני הבחור הדתי. מנדל שלט היטב באנגלית ולימד את בני המשפחה את השפה החדשה. בין בתיה בת השבע-עשרה למנדל הצעיר נרקמה אהבה. כעבור ארבע שנים הם נישאו ועברו לגור בסיאטל, שם ניהלו חנות בדים. כעבור שנים ציינה בתיה גוטספלד, כי העובדה שאביה ובעלה עסקו במסחר סייעה לה רבות בניהול העסקי של ארגון נשי מזרחי באמריקה.
באותן שנים הגיעו לסיאטל יהודים רבים, שברחו מהפוגרומים ברוסיה והיגרו דרך האוקיינוס השקט לעיר השוכנת במערב ארצות הברית. בתיה ומנדל, בנדיבותם הרבה, נרתמו לסייע לפליטים להיקלט בארצות הברית ולשקם את חייהם. ביתם של בני הזוג חשוך הילדים היה פתוח לכול, לפליטים ולעסקני ציבור, בדומה לבית שבו גדלה.
בתיה ומנדל שהו בסיאטל במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה, הרחק מהמלחמה שהתחוללה באירופה. לבם היה ער לכל מה שהתרחש בארץ ישראל. אחד מהאורחים החשובים שביקרו בביתם היה הרב מאיר בר אילן (ברלין), נשיא תנועת המזרחי בארצות הברית. הרב מאיר בר אילן תמך בפעילות של נשי המזרחי. בשנת 1919 החליטו בתיה ומנדל לעזוב את סיאטל ולשוב לניו יורק. 

נכנס יהודי – יצא ציוני

כעבור כשלושים שנים, בכתבה שתיארה את שנות פעילותה של בתיה גוטספלד בהסתדרות "נשי מזרחי באמריקה", תואר פרק החיים של בתיה ומנדל בסיאטל: "פרק מיוחד במסכת פעולתה הדתית-ציונית תופסת... תקופת בית מסחר בעלה, אשר הפך להיות בית חינוך לציונות-אמת. אנשי העיירה שם באמריקה רגילים היו להתבטא על בית המסחר: 'מי שבא לקנות חליפה – מוכרים לו מנה גדולה של ציונות; לחנות נכנס יהודי – ויצא ציוני'". 
הצופה, ז' בחשוון תש"ח, 21.10.47.

איתור צרכי השעה של עם ישראל בארץ ישראל

הסתדרות נשי מזרחי באמריקה הוקמה בשנת 1925, ובראשה עמדה הנשיאה אדלה גולדשטיין, אמה החורגת של בתיה גוטספלד. כשנה לאחר מכן נסעה גוטספלד לביקור בארץ ישראל. בשובה שיתפה את חברות ההסתדרות ברשמיה מהביקור, וביחד הן טוו את חזונן בדבר הקמת בית ספר לבנות דתיות בארץ ישראל. בבסיס החזון עמדה ראייתה של גוטספלד, כי מי שמחנך בן אחד – מחנך תלמיד אחד, ומי שמחנך בת אחת – מחנך משפחה שלמה, שהיא עתידה להקים. היא טענה, כי בית הספר חייב להיות פונקציונאלי, אך יחד עם זאת יפהפה, כדי להטמיע בבנות ערכי אסתטיקה ואומנות. נוסף לכך על בית הספר להקנות לתלמידות כישורים מקצועיים מושלמים. "בנות אלו תינשאנה בעתיד", אמרה, "והעיקר שתקמנה משפחות ובתים יהודיים ושתהיינה אימהות יהודיות טובות".
בשנת 1932 עלתה בתיה גוטספלד עם בעלה לארץ ישראל כדי שתוכל לממש בארץ את חזונה. שנה לאחר עלייתם קם המוסד הראשון של הסתדרות "נשי מזרחי באמריקה" – "בית צעירות מזרחי" בירושלים. מכאן ואילך החלה פעילות הארגון לצמוח, לפרוח ולשגשג. בהמשך הוקמו "בית צעירות מזרחי" בתל אביב (1938), "משק הילדים" במוצא (1942), "מוסד עלייה" בפתח תקווה (1944), "תל רענן" בתל ליטוינסקי ו"תחייה" בפתח תקווה (1945). "כפר הנוער כפר בתיה" (1947) ו"בית צעירות מזרחי" בבאר שבע (1958). בתיה גוטספלד הייתה מעורבת בכל הקשור לאותם מוסדות: בבחירת סגל ההוראה לבתי הספר, בתכנון בתי הספר וכפרי הנוער החדשים ובעיצובם. היא הקפידה לתת יחס אישי וחם לכל תלמיד ותלמיד. את חייה הקדישה למען חינוך ועיצוב ילדי ישראל, ותמיד ראתה את עצמה כמי שצריכה לאתר את צרכי השעה של עם ישראל בארץ ישראל ולשרת אותם.

משל הגשר

  את השקפת עולמה תיארה גוטספלד באופן ציורי בנאום שנשאה בקונגרס ה-27 של הסתדרות נשי מזרחי באמריקה: "...אנו יודעים שעבודת המזרחי היא גשר גדול שנמתח מאמריקה לישראל... על גבי גשר זה עוברת התנועה בשני הכיוונים. מי שלא מבין שהתנועה זורמת בשני הכיוונים, לא תופס במלואו את המשמעות של הקמת מדינת ישראל ואת התפקיד שמשחקת בו הסתדרות נשי מזרחי. מה שמוּבל על הגשר מאמריקה לישראל הוא סיוע  חומרי, תמיכה רוחנית, טכנולוגיה ומידע תעשייתי וגם את המיטב מרוח האמונה הדמוקרטית האמריקנית. מה שמגיע על הגשר מישראל לאמריקה זו התחייה של האמונה, התרבות והרוח, שיכולים לחזק אצל יהודי אמריקה את הביטחון, הגאווה והאמונה". 
בתיה גוטספלד, מתוך הנאום בקונגרס ה-27 של "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה" (תרגום מאנגלית) 9.11.52.

"יש כל כך הרבה מה לעשות"

בחודש מרץ 1948, לאחר הקמת כפר הילדים "כפר בתיה" ברעננה, נמהלה שמחתה של גוטספלד על שגשוגו של כפר הילדים בצער אישי כבד. בעלה, מנדל גוטספלד, שעמד לצידה ותמך בפועלה במשך שנים רבות, חלה ונפטר. למחרת השבעה על בעלה קמה גוטספלד ויצאה, כהרגלה, לעבודתה ב"בית צעירות מזרחי" בתל אביב. לגיסתה בלה גולדשטיין כתבה במכתב (תרגום מאנגלית): "אני הולכת ל'בית צעירות', בוודאי. לא הייתי שבוע ואני חוזרת לעבודה. יש כל כך הרבה מה לעשות". 
במכתב אחר, שכתבה גוטספלד לנשיאת "נשי מזרחי" בדרום אמריקה, היא כתבה (תרגום מאנגלית): "קשה לי לכתוב לך אחרי האבדה האישית הגדולה שלי. אני מתפללת לה' שייתן לי כוחות להמשיך את עבודתי למען העם שלנו ולמען הילדים חסרי הבית והאומללים שלנו..."

שער 1 פרק א בסי מקבלת את פני הנציגים בבית צעירות מזרחי תל אביב.GIF
 בסי מקבלת את פני הנציגים בבית צעירות מזרחי תל אביב
 
בתיה גוטספלד מגיעה לשבתות ב"כפר בתיה"

"באותם ימים שמרתי על קשר אישי עם בתיה גוטספלד, והיינו ביחסים טובים מאוד. היא הייתה אישה נהדרת. בתחילה היה לה חדר ב'כפר בתיה', והיא נהגה לבוא לשבתות בכפר כדי להיות עם הילדים. היא הייתה יורדת לחדר האוכל, אוכלת עם הילדים ומשוחחת עמם. לפעמים הייתי פוגשת אותה כשהייתי מגיעה לתל אביב. היא נראתה כמו ליידי. היא הייתה אישה חמה, שנתנה לילדים את כל החום. היא הייתה עבורם כמו אמא". 
מתוך ראיון עם רות בנדל, אם בית בכפר הנוער "כפר בתיה" בשנותיו הראשונות.

הזכות להשתתף בטקס הכרזת העצמאות

בין האורחים, שהוזמנו לטקס הכרזת העצמאות ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, נכחה בתיה גוטספלד, שסיפרה לאחר מכן את רשמיה (תרגום מאנגלית):
"...כל היישוב היהודי הרגיש ביום הכרזת העצמאות את המשמעות של יום שישי", כתבה בתיה גוטספלד לעיתון של 'נשי מזרחי' באמריקה. "בשעה ארבע אחר הצהריים התכנסה מועצת העם הזמנית במוזיאון תל אביב. גם לי הייתה הזכות להשתתף בטקס הכרזת העצמאות. הטקס היה מכובד מאוד ומרשים, ולא היה איש, לא על הבימה ולא בין הקהל, שמעיניו לא זלגו דמעות שמחה. 
"זה היה קצת מורכב; רוב האנשים מירושלים לא יכלו להגיע. אבל כל אדם שנוכח לא ייצג את עצמו בלבד ולא את מפלגתו, אלא את העם היהודי כולו – את המשאלות שלו, את השאיפות שלו ואת הייחולים שלו באלפיים השנים שחלפו. כאשר ירדנו מהמרפסת, שרו המון האנשים מחוץ למוזיאון שירי שמחה, שהביעו את נחישותם לעשות את המיטב כדי להשיג את המטרות שהוצהרו זה עתה על ידי מנהיגינו". 

דאגות לארץ ישראל מעבר לים

"נשי מזרחי באמריקה" ניסו לעשות ככל יכולתן כדי לסייע למדינה הצעירה בשעותיה הקשות. בנובמבר 1948, חודש לאחר שמלאו לה 60 שנה, הפליגה גוטספלד לארצות הברית, לכנס השנתי ה-23 של "נשי מזרחי באמריקה". בנאום שנשאה בטקס אמרה (תרגום מאנגלית): "עלינו לבנות למרות המלחמה, למרות העובדה שאין לנו חומרים, שקשה למצוא בנאים או מורים משום שכולם מגויסים, כולם לוחמים במלחמה. למרות הכול עלינו להמשיך קדימה... עזרו לנו! אל תחשבו שכבר סיימנו את העבודה, משום שזכינו בהכרה ממלכתית. זו רק ההתחלה. עכשיו הזמן שלנו למלא את ההבטחה. אנחנו צריכים הכול בישראל, חברותיי היקרות. ואנו יכולים לעשות זאת רק בעזרתכן, בכך שיש לכן אמונה שלמה בנו, שנעשה זאת, ובעזרתכן המלאה לעשות זאת". 
הנשים נענו לבקשתה של גוטספלד. דבורה רבינוביץ, נשיאת "נשי מזרחי באמריקה" באותם הימים, מסרה לה סכום של 240,000 דולר, שאספו הנשים עבור פרויקטים מיוחדים בארץ ישראל.    
בימי שהותה בארצות הברית לרגל השתתפותה באותו כנס שלחה גוטספלד מכתב למשפחתה בארץ, ובו הביעה את דאגותיה: "השכם והערב אני מדפדפת בעיתונות הניו-יורקית ומחפשת חדשות על ארץ ישראל. מוזר, כי המרחק מגדיל את דאגותיי לארץ ולבית. כל ניצחון, כל הצלחה מרימים את רוחנו. כל כישלון מדכא אותנו, במיוחד פה, בגולה. יודעים אנו, כי הניצחון שלנו קרוב לבוא, אבל תפילתנו ודאגתנו, שהניצחון לא יביא אִתו קרבנות רבים וסבל ליישוב". 

היו לי הרבה ילדים

אופייה הנחוש של גוטספלד ויכולת ההנהגה שלה תרמו רבות למעבר שבין החלום לעשייה בסוף שנות העשרים. "היא הייתה ציונית חזקה", מספר יואל שיפטן, שהיה מנהל "מוסד עלייה" בפתח תקווה (כיום כפר הנוער אמי"ת פתח תקווה ע"ש בלאט) והכיר את גוטספלד מקרוב. "היא חשבה שכל אחד בפינתו צריך לעשות דברים מעשיים לטובת הציונות – אבל בלי פוליטיקה! היא לא רצתה להיות מעורבת בשום עניין פוליטי. היא אמרה: 'אני חברה טובה בתנועת המזרחי העולמית, אבל אינני מקבלת מהם פקודות'. היא שמרה על עצמאות מלאה בתוך התנועה העולמית של המזרחי". 
"ניתן להשוות את בסי להנרייטה סאלד, שעמדה בראש 'עליית הנוער'. כמו סאלד, גם היא יכולה הייתה לומר: 'ילד לא היה לי, אבל היו לי הרבה ילדים'. זו אמירה של גברת סאלד, אבל בציבור הדתי אמירה זו בהחלט מתאימה גם לבסי גוטספלד". 
מתוך ראיון עם יואל שיפטן, מנהל "מוסד עלייה" בין השנים 1970-1946. 

הפרידה מבתיה (בסי) גוטספלד

בשנת 1961 הוחמר מצבה הבריאותי של בתיה גוטספלד בת ה-73. תחילה היא ניסתה לשמור זאת בסוד ולהמשיך בעבודתה כרגיל. היא נאלצה להיעדר מאירועים שונים, על אף שבעבר לא הייתה מוותרת על נוכחות בהם. 
בינואר 1962, כאשר נחנך רשמית בית הספר "בית צעירות מזרחי" בבאר שבע, גוטספלד כבר הייתה חולה מכדי להגיע לטקס. עם זאת, מוחה המשיך לפעול בבהירות למען המטרות שלמענן הקדישה את חייה. במכתב למולי גולוב, לשעבר נשיאת "נשי מזרחי באמריקה", היא מתייחסת לניהול הכספי של הארגון (תרגום מאנגלית): "...כאשר התנאים מגיעים לנקודה מסוימת בדרך על פי ההגדרות שלנו, דברים צריכים לקבל יחס אישי, כפי שכבר ציינתי בהזדמנויות רבות. כיום יותר מתמיד, לנוכח המצב הכספי שהשתנה... ואכן, כל הבקשות להתמודדות עם ההוצאות בהחלט צריכות להיות מרוסנות עד לגיבוש מדיניות כספית ברורה, שתגובש בזמן הקרוב..." המכתב כולל עצות נוספות, שהעניקה גוטספלד לניהול כספי נכון של "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה". 
בחודשים שלאחר מכן גוטספלד אושפזה מספר פעמים. באותה תקופה נהגו תלמידות "בית צעירות מזרחי" לישון בביתה, וגיסתה, בלה גולדשטיין, הגיעה ארצה כדי לסעוד אותה בימיה האחרונים. 
בתיה גוטספלד נפטרה בגיל 74, ביום כ"ז בתמוז תשכ"ב, 29 ביולי 1962, ונקברה בבית העלמין הישן בנחלת יצחק בתל אביב. על מצבתה כתוב: "פ.נ. גוטספלד בתיה (בסי) / בת יהודה לייב גולדשטיין / נפטרה כ"ז תמוז תשכ"ב / בשנת ע"ד לחייה / ת.נ.צ.ב.ה.". המצבה אולי פשוטה למראה, אבל המצבה האמתית לאישה הדגולה הזאת היא מצבה חיה ונושמת בדמותם של למעלה משלושים אלף תלמידי רשת אמי"ת, הבאים מכל שדרות העם. תלמידי הרשת מתחנכים לתורה, לציונות ולמצוינות ברוח חזונה, שנזרע בסלון ביתה בארצות הברית לפני תשעים שנה. חזון זה הפך לחלק אינטגראלי של החינוך הישראלי בכלל והחינוך הדתי-ציוני בפרט.

​​
​​​​




 
שער 1 פרק א בתיה(בסי) גוטספלד.jpg
בתיה (בסי) גוטספלד​
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Dedicated by Rabbi Dr. Joseph and Blanche Katz Renov in honor of the Children of AMIT